סיפורי העם בלאדינו
מה עשו אבותינו בעידן שבו לא היו רדיו וטלוויזיה ושבו נהגו היהודים הספרדיים לבלות את הערב בין כתלי הבית, בחברת המשפחה או השכנים? אחד ממקורות הבידור הפופולריים ביותר בזמנים אלה היה להאזין לסיפורים ולקונסז'אס, בעיקר בלילות החורף הארוכים, כאשר הערב ירד מוקדם וכל המשפחה הייתה בבית, מצונפת סביב ה"טנדור" (התנור) . עונג רב היה להקשיב לסיפורים ולקונסז'אס על הרפתקאותיהם הדמיוניות של נסיכים ואבירים אמיצים, או על צעירים עניים אך חכמים ונועזים הנלחמים בדרקונים ובאריות או במכשפות רעות ובמלכים אכזריים, ותמיד מצליחים להציל את אשר אהבה נפשם ולהביאן לחוף מבטחים, כשהם גוברים על כל מכשול וסכנה הנקרים בדרכם.
הסיפור העממי סופר על-ידי אימהותינו וסבתותינו, בחוג החברים והשכנים, בבית, ברחוב ובשוק. למעשה, כל אירוע התאים לסיפור טוב. בדרך זו, מאדם לאדם, ממקום למקום ומדור לדור הועברו קונסז'אס מעולם קסום ועל-טבעי, וכן אגדות שגיבוריהן הם המלך שלמה ואליהו הנביא, סיפורים בעלי מוסר השכל שנמצאו להם מקבילות בחיים האמיתיים, סיפורים הומריסטיים על דמויות כגון דג'וחא ומושיקו, וסיפורי משפחה המתארים מצבים קומיים או אירועים שנחקקו בזיכרונם של בני המשפחה.
המטרה העיקרית של הסיפור העממי בלאדינו הייתה חינוך באמצעות המסרים שהיו כלולים בו. אולם מטרה חשובה לא פחות הייתה העלאת חיוך על פני השומעים ועל פני המספר והפגת מתחים אישיים וחברתיים. היו מטרות נוספות, בלתי-מוצהרות בדרך-כלל, כגון בריחה ממציאות היום-יום האפרורית ונחמה בעולם דמיוני, או בניית תדמית של מנצחים בעולם של עוינות ודיכוי.
ובל נשכח את את הסיפורים העסיסיים, דהיינו אלה שחצו את הגבולות המותרים בחינוך של אותם הימים, אשר במהלך סיפורם, וידאו "הגדולים" ש"הקטנים" אינם בהאזנה.
באמצעות הסיפור העממי בלאדינו ניתן להתוודע לדרך שעברו היהודים הספרדיים במהלך ההיסטוריה. כך ניכרת השפעת העולם הערבי בסיפורים שמקורם ב"סיפורי אלף לילה ולילה". ספרד תרמה את שפתה וחלק מעריה כגון סרגוסה, גרנדה ואחרות הפכו לזירת ההתרחשות. מתורכיה, שאל הסיפור העממי בלאדינו את דמות השולטן ואת הסיפורים על נאסר-א-דין חודג'א, אשר הפכו ל"סיפורי דג'וחא". ואילו הסיפור האירופי תרם את המוטיבים המאגיים שיצרו ענף נוסף בסיפור העממי בלאדינו.
בימינו, נגדעה שרשרת הסיפור שבעל-פה בשל השינויים הקיצוניים שפקדו את החברה, אשר איבדה את התנאים שאיפשרו לסיפור שבעל-פה לפרוח ולשגשג; דהיינו החיים המשפחתיים והחברתיים, המבוססים על מגורים משותפים ללא טלוויזיה, שבהם למספר הסיפורים היה מקום טבעי. אולם בשנים האחרונות יש מי שחשים את גודל האובדן של אמצעי תקשורת חשוב זה והסיפור העממי היום מוכר ככלי בעל ערך חינוכי רב וכן כמקור מידע אנתרופולוגי וכמקור של ערכים רגשיים.
כדי לשוב ולחשוף סיפורים אלה וכדי להוציא לאור את העולם הטמון בהם, צריך למצוא מספרי סיפורים בקרב אנשים מבוגרים, המכירים היטב את שפת הלאדינו ואת הניבים שלה. בונסף יש לדובב את המידענים (האינפורמנטים) ולשחרר אותם מהדעה הקדומה שלסיפורים אלה אין חשיבות עוד בחברה המודרנית.
לאחר שנסיר מכשול עיקרי זה ולאחר שנהיה מודעים לכך שמציאות חיינו היום אינה המציאות הטבעית שיצרה את הסיפורים של הימים ההם, ניווכח כי הספרות שבעל-פה עדיין חיה. המספר הופך למידען, והסיפור נרשם על-פי קולו החי. התוצאה הטובה ביותר תתקבל אם נשכיל ליצור סביבה מתאימה וטבעית, למשל חוג מספרי-סיפורים שמשתתפיו יהיו בני אותו מין כדי שירגישו חופשיים לומר את אשר על לבם ללא מגבלות וללא עכבות, ויספרו כל מה שעולה בזיכרונם.
*באדיבות אתר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו.
