לפני מאה שנה, עסקו בטבריה בשפע מקצועות שאינם קיימים עוד . אז לא היו בעיר הכנרת סוכני ביטוח או תקליטנים ואנשי מחשב אבל היו אז הרבה מאד
רוכלים- 40 .וסוחרים זעירים-.133.
מה היה לנו ? מי עבד אז בטבריה ?
| אופים: 6 | תופרות: 5 | עושי מזרונים: 2 |
| אחיות רחמניות: 15 | מיילדות: 1 | עושי שמיכות: 1 |
| אכרים: 7 | מכוננים : 4 | עושי רצפות: 1 |
| בלנים:1 | מלחים: 6 | פועלים בתחנה: 3 |
| בנאים: 4 | טוחנים: 1 | פועלים: 43 |
| בעלי אכסניות ובתי אוכל: 13 | ייננים: 3 | פועלות: 29 |
| בעלי בתים: 11 | כובענים: 1 | פחחים: 4 |
| גננות בגני ילדים: 3 | כורכי ספרים: 1 | פקידים: 4 |
| דייגים: 2 | מבשלות: 1 | צובעים: 2 |
| חייטים: 11 | חכמים (רבנים ספרדים): 35 | צורפים: 7 |
| חלבנים: 5 | מוכרי ירקות: 53 | מוכרי לחם ועוגות: 3 |
| חמרים: 1 | מלמדים: 10 | קצבים: 6 |
| חנוונים: 1 | מנגנים: 2 | רוכלים: 40 |
| מוכרי פחמים: 1 | מנקי אורוות: 1 | משרתים: 7 |
| מוכרי קמח: 2 | משרתות: 6 | רופאים: 5 |
| מורים: 8 | נגרים: 12 | רוקחים: 1 |
| מורות: 2 | נפחים: 5 | רצענים: 5 |
| מחנכות: 2 | סבלים: 8 | שואבי מים: 3 |
| סרסורים: 3 | סוחרים: 133 | שוחטים: 4 |
| עגלונים: 2 | סופרי סת"ם: 2 | שוטרים: 19 |
| ספרים: 3 | סנדלרים: 34 | שומרים: 3 |
| שמשים: 5 | שענים: 4 |
*(מתוך תוכנית סיפורי טבריה של חיים חצב)
 |
 |
 |
| טבריה לפני מאה שנה 1912 | ראשינו וכדינו | האוסטרלים הגיעו 1918 |
סיפור 5 -מנגינת הבה נגילה נולדה בטבריה - סיפורי טבריה - חיים חצב
צלילי הבה נגילה נשמעו כבר לפני מאה ועשרים שנה בטבריה .
רחל כהן ז"ל סיפרה , כי הוריה מחסידי בויאן (סדיגורה ) בטבריה ,
התלהבו כבר אז בשנת 1893 ,בסוף המאה ה19 , מהניגון הבה נגילה, לצליליו רקדו החסידים בבית הכנסת העתיק של חסידי בויאן שהוקם על שפת הכנרת (1836 ).
הניגון הבה נגילה - בוצע לראשונה בפומבי בקבלת הפנים החגיגית לגנרל אלנבי ,לכבוד כניסת הצבא הבריטי לירושלים בשנת 1917 .
לראשונה הושמעה אז המנגינה עם מילים ,שכתב לכבוד האירוע ההיסטורי המורה למוסיקה אידלסון מירושלים .
השיר ,בוצע מאז ביותר מאלף ביצועים
בהם גם של אלביס פרסלי,הארי בלפונטה דלידה וגון לנון.
הבה נגילה- נחשב לשיר העברי המפורסם בעולם . מעטים יודעים שהוא נולד על שפת הכנרת
(מתוך תוכנית סיפורי טבריה "ממינוס מאתיים עד פלוס מאתיים " של חיים חצב )
 |
 |
 |
| יום כביסה בכנרת 1930 | מה הוא קופייץ? 1957 | טסים גם לכנרת 1932 |
סיפורי טבריה -חיים חצב סיפור 2 - הכלבה שהביאה שלום בית
מאיר תורג'מן בן התשעים ,מותיקי טבריה ,היה ילד מפונק.
בשל תמותת הילדים הגבוהה בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה ,פינקו את אלה ששרדו, אמו של מאיר,שמה עגיל באוזנו של הילד ,כנגד עין הרע ושאר מרעין בישין ונענתה לכל בקשה וגחמה של בנה הקרוי כמ מאות טבריינים על שם מאיר בעל הנס. .
האב רבי ישראל תורגמן, יצא כמה פעמים מטבריה לשליחות רבנית ולאיסוף כספים ברחבי תבל.מאיר גדל בשנותיו הראשונות ללא אביו שליח המצוות.
מאיר שהיה בן יחיד רצה מה שרוצים ילדים, לשחק כל הזמן.
הוא ביקש בקשה חריגה מאמו : אני רוצה כלב !
באותה עת ,לא היה מקובל בטבריה להחזיק כלבים לשעשוע או כחיות מחמד. רבים ראו בכלב משהו טמא.
אך אי אפשר לומר לא ,לילד המפונק?.
בשעה טובה, הגיעה למשפחת תורג'מן כלבה לבנה,לנוכח עיניהם המשתאות של השכנים בעיר העתיקה של טבריה .
"מה זה הדבר הזה? זה לא מקובל ! צקצקו בלשונן הלשונות הטובות:
הכלב הזה יביא לנו מחלות ,ינשך לנו את הילדים ! " מתלוננים השכנים , אבל מאיר רוצה כלבה וזהו. קראו לה לינדה.
כעבור שנה חזר לביתו משליחותו ברוסיה האב הרב המוהל והשוחט ישראל תורגמן, שמגלה את הכלבה לינדה בביתו " שומו שמיים, מה זה החיה הזאת , החוצה!!!
אמו של מאיר ,עומדת לצד בנה וצורחת : הכלבה נשארת כאן! הבעל כועס:
כלב לא יחיה בביתי, , ממתי אשה תחליט ותמרה את פי בעלה ?
הרב ישראל ,פונה לקרוב משפחתו לקצין המשטרה דאז בכור שיטרית (שינשא לבתו ולימים יהיה שופט ושר המשטרה ) בפתרון הבעיה ומבקש ממנו ל"לשים את הכלבה הכי רחוק מטבריה... שלא תחזור " .
שוטר ערבי מיריחו, מפקודיו של שיטרית , לוקח את לינדה לחברו חובב כלבים ,שם תחיה לינדה כמה שבועות בעירה של רחב מוכרת המזון . הגברת תורגמן, לא יכולה לראות בסבלו של ילדה האהוב מאיר היא פונה לשכנה , , לרב חיים סמאג'א ,שהיה מומחה להשכנת שלום בית .
מתחננת לפניו : כבוד הרב, מה בגלל כלבה,נהרוס את ביתנו?
. אם הכלבה לא תוחזר לילד, אני רוצה להתגרש מבעלי.
הוא לא מבין שהכלבה הזו ,היא בשביל מאיר שלי כמו בת משפחה ?!
הרב חיים ,שהיה עובר בסמטאות העיר העתיקה על שפת הכנרת, זכה למבטי יראה וכבוד מכל שכניו :יהודים,מוסלמים ונוצרים. מילה שלו היתה מילה .
כבורר ,כרודף שלום וכאדם שהאמינו שהוא "השכינה בכבודה ובעצמה" איש לא ערער על החלטותיו . אז הרב חיים סמאג'א קבע שלמען אחדות המשפחה ושלום בית תורג'מן, ,יש להחזיר את הכלבה לינדה,מגלותה ביריחו.
כך היה: הקצין שיטרית ביקש מהשוטר הערבי
שביקש מחברו להחזיר את לינדה הכלבה למאיר הקטן.
לינדה חזרה חולה ורזה,אך העיקר שהשלום ,חזר לשרור בבית תורג'מן .
(מתוך תוכנית סיפורי טבריה "ממינוס מאתיים עד פלוס מאתיים "של חיים חצב
  |
 |
| החלבן הטברייני מודל 1867 ראש העיר אלחדיף, 1937 שנה לפני הרצחו | תלמידי אליאנס 1934 |
אגדת הזהב התורקי טבעה בכנרת
כך התחילה אגדה על אוצר זהב תורקי בכנרת.
טייסים בריטיים דיווחו על השמדת כלי שייט עות'מאנים בכנרת
בסוף ספטמבר 1918, בעת כיבוש תחנת הרכבת בצמח ע"י הבריטים.
בטבריה סיפרו אז, שהכוחות העות'מאנים במזח תחנת הרכבת בצמח
העמיסו על סיפונה של ספינת קיטור טורקית בשם "שריעה"
את ארגז מטבעות הזהב שיועדו להיות משכורתו של הצבא הטורקי
ויצאו בהפלגת נסיגה לכיוון צפון ים כנרת.
מטוסי סיור דו כנפיים בריטים מדגם "בריסטול" שחגו ממעל האגם
במהלך הקרבות הללו הפציצו את הספינה "שריעה" ליד נמל עין גב.
קיימות עדויות על הטבעה של כלי שיט נוסף קטן יותר שנשרף כליל מאש מקלעים.
המיתוס על אוצר הזהב בכנרת השתרש ברבות השנים בטבריה וסביבתה.
בשנת 1957 נערך מיפוי של קרקעית הכנרת על ידי אוניברסיטת חיפה הספינה
נתגלתה לראשונה בעומק 15 מטרים אל מול חופי "הבטיחה"
אולם בשל הקרבה לגבול הסורי לא בוצעה אז בדיקה יסודית .
בסוף שנות ה-80 הוחלט לערוך חפירה מסודרת בספינה שריעה
על ידי אוניברסיטת חיפה בראשותו של פרופ' אבנר רבן. אבל לאכזבתם של
החוקרים, נמצאו שם בספינה הטבועה,רק מספר חרבות ולוח עם שם הספינה .
האוצר לא אותר ולא נמצא.
אגדת הזהב התורקי
טבעה בכנרת...
לסבתא של דקל קינן יש סיפור בשבילך
על גג הבית הנמוך, ברחוב קטן בטבריה,, שיחקה הנערה שחורת השיער, עם בנות הדוד אהרון סגל.
הנערות, מרים, דינה, שושנה, תקווה ויהודית, היו שקועות במשחק "חמש
אבנים", כאשר שמעו את קולו של הדוד:
"איטל‘ה, בואי הנה אל הדוד אהרון, יש לנו חתן בשבילך",
קראו לאיטל‘ה,
אמי ז"ל, שהיתה בסך הכל בת ארבע עשרה שנים בלבד.
איטה ירדה מהגג, אך
התביישה להיכנס לחדר הגדול בו ישבו גם אנשים זרים. ביניהם היה ילדון
צנום, שיערו בהיר, פאותיו מסולסלות וארוכות, פניו היו סמוקים ונקיים מכל
שערה. איטה נעמדה ליד הדלת, לאחר
קריאות חוזרות, נכנסה בביישנות, אמרה
"שלום" בקול רפוי, ביקשה סליחה ויצאה החוצה, להמשך המשחק עם בנות הדוד.
אל משחק הבנות הצטרף גם בן הדוד, צבי,
וביחד המשיכו במשחק המחבואים,
הקלאס וקפיצות על החבל.
,
עוד באותו ערב, נערכו התנאים, "בשבירת הצלחת" וקשירת המטפחת. מצד הכלה
היו האבא ר' שלמה זלץ והדודים פייגה, אהרון סגל וילדיהם, ומצד החתן האבא
ר' אליהו קליין שהגיע עוד באותו יום, מצפת,
רכוב על גבי חמור לטבריה, עם
החתן הצעיר.
כך הכירו הורי. אימי הוסיפה וסיפרה לי שהחתן מצא חן בעיניה מאוד ממבט ראשון."
את סיפור ההכרות בין הוריה שהתחתנו בהיותם בני 17 , סיפרה בזכרונותיה
אהובה מונזון קליין סבתו בת השמונים ואחת
של דקל קינן שחקן
נבחרת ישראל ומכבי חיפה בכדורגל.
גם אביו של דקל -חומי (נחמיה) שיחק בקבוצת הנוער של הפועל טבריה, שם נולד למשפחה מותיקות העיר. חומי יצא לגרעין נחל לקיבוץ ראש הנקרה שם נולדו דקל ואחיו .
