אודות דונה גרציה
סליחה ותודה לדונה גרציה.
מאת: ח"כ לשעבר הגב' גאולה כהן
לקראת הפסטיבל של שנה שעברה כתבה ח"כ לשעבר, גאולה כהן, בקשת סליחה לדונה גרציה תוך התייחסות למנהיגות עמנו. הדברים תקפים גם השנה ותמיד.
"בנובמבר הקרוב שוב יתקיימו בעיר טבריה החגיגות המסורתיות לכבודה של אישיות דגולה אחת, שנעלמה מדפי ההיסטוריה שלנו, הדונה גרציה. בהשראת אשה זו, מפעליה וחלומותיה , אשה שהניעה בזמנה את גלגלי ההיסטוריה כדי להיטיב עם עמה – אנסה לשזור - כמו על חוט שני- נשי, עשוי משי וזהב – כמה מגיבורות האומה, שייחודן היה בכך שבשעות של הכרעה היסטורית לכאן או לכאן, וברגעי משבר להיות או לחדול – הצליחו ברוח הכריזמה שבערה בהן, להתעלות ולהתחבר אל מעבר מכאן, ולצעוד קדימה באמצעות הכוונת המהלכים כרצונן.
את החתך ההיסטורי אפתח באם האמהות שרה, שנאמר "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה", ישמעאל- לכאן, ויצחק-לכאן, ולאחריה האם רבקה, יעקב לכאן ועשו לכאן. גם אם מוסדות העולם הזדעזעו לרגע, שתי האמהות האלו שינו בהחלטתן את המסלול ההיסטורי והוא נתקבע לדורות.
אחריהן באו רחל ולאה, שעליהן נאמר לבועז גיבור החיל בעומדו לשאת את רות המואביה לאשה: "ייתן השם את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" אשר בנו שתיהן את בית ישראל.
ארבע נשים, והשעון ההיסטורי התחיל לתקתק. אל חוט השני הזה מצטרפות עכשיו ארבע נשים, עליהן אמרו חז"ל שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים: שפרה ופועה, שתי המיילדות שבתושייתן שינו את גזרת פרעה להמית את כל הבן הילוד מבני ישראל, ויוכבד, אמו של משה, ומרים, אחות משה, שתי הנשים שתכננו והצליחו בחוכמן להצילו על ידי בת פרעה.
כוכבי המסלול ההיסטורי שבו וזהרו על חוט השני-הנשי שבידי בדמותה של דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל תחת התומר, להסיט הצידה את ברק בן אבינועם המצביא וליטול לידיה את מושכות המלחמה ולהציל את שבטי הצפון.
באותה צניעות של "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" תופסת רות המואביה מקום של כבד בעצם זה שהיא מפנה דרך לחמותה נעמי. בשום מקום במגילה לא כתוב שרות היתה יפה, אבל יופייה זועק אלינו מכל השריקות של נערי הקוצרים של בועז אחריה. רק שלרות אין זמן לאהבהבים - היא זו שחייבת עכשיו לשנות את העולם, והיא זו איפוא שנשכבת למרגלותיו של בועז, כדי לא להחמיץ את שעתה - להיות אמה של מלכות : בעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד, ורות הולידה את מלכות בית דוד.
לעומתה, מצוין שאסתר המלכה הייתה אכן טובת מראה מאד, אבל לא בזכות יופיה זכתה להיות זאת אשר תציל את עמה מגזרת המן, אלא בזכות מסירות נפשה, לאמר: " כאשר אבדתי אבדתי (אבל) איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי"....
גם רחל, אשתו של רבי עקיבא, הייתה מוכנה לחיי עוני ומצוקה, כשבעלה רבי עקיבא, יפרוש ממנה ויגלה למקום תורה לשנים רבות כדי ללמוד וללמד תורה לתלמידים שיורישו אותה לדורות הבאים, אותה רחל שעליה אמר רבי עקיבא לתלמידיו "שלי ושלכם שלה הוא" – לאמר התורה שאני למדתי ושלימדתי אתכם – שלה היא, בזכותה של רחל היא.
כל הדוגמאות האלו ואחרות הן דוגמאות לעוצמה של הנשים שהנהיגו והובילו את העם שלנו לדורותיו. זה גם מה שמתקשר אל דונה גרציה, שחזונה הגדול היה הקמת המדינה היהודית. דונה גרציה בעלת הניצוץ, וניצוץ כידוע אינו כבה לעולם. את אותו ניצוץ הבעיר 400 שנה לאחר מכן הפך הרצל לאש להבה, בניצוץ זה נצרבה ונתעצבה המדינה היהודית.
צריך לזכור שהמאבק על הקמת המדינה מלא בדמויות של נשים לוחמות, שאחזוו בנשק ממש ומסרו נפשן למען עמן – כשרה גיבורת ניל"י, וחנה סנש ,שתיהן נידונו למוות ושתיהן סיימו חייהן בירייה. "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם" – כתבה המשוררת חנה סנש – "אורות אלה מבהיקים בחשכת הלילה והם הם שמראים לאדם את הדרך".
סליחה דונה גרציה ששכחנו אותך 500 שנה, ותודה לך שחזרת והחיית את נפשנו בעוצמת אור ואמונה שכזו ותודה לאל עלייך. בפינו רק תפילה עוד אחת: שתצליחי להדליק כך את בני הנעורים שלנו היום, שנפשם נקעה מהכוכבים המנצנצים סביבם לרגע חוזרים ומתים לעת ערב, בנינו המתגעגעים לגיבורי אמת שכמותך".
הענקת מדליית 'דונה גרציה' לפרופסור בן ציון נתניהו.
מאת: יעל ולצר
בנימין נתניהו, ראש הממשלה, לא יכול היה להיות נוכח בערב המרגש בו הוענקה לאביו, ההיסטוריון פרופסור בן ציון נתניהו, מדליה בדמותה של דונה גרציה כאות הערכה וכבוד על פועלו לחקר יהדות ספרד. הוא היה באותה העת בארצות הברית בכינוס העצרת הכללית של האו"ם שדנה בדרישת הפלשתינאים למדינה משלהם, והוא היה נרגש במיוחד. הוא נרגש גם מנאומו הפרו ישראלי של ברק אובמה, נשיא ארצות הברית, אבל לא פחות מכך בשל המעמד שאליו, כאמור, לא הגיע בשל האירועים.
בטקס המרגש במיוחד שהתקיים במרכז מורשת בגין בירושלים, העניק מייסד ויו"ר עמותת דונה גרציה, מר יעקב אמסלם, את המדליה לפרופסור נתניהו. באירוע, אותו הנחתה ח"כ לשעבר, גאולה כהן, נכחו בין היתר שר החינוך, גדעון סער, קצין חינוך ראשי, תא"ל אלי שרמייסטר, זוהר עובד, ראש עיריית טבריה, הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, וכמובן משפחת יעקב וירדנה אמסלם, שנראו נרגשים במיוחד.
"יום יקר לי בזכותך אבא", בירך נתניהו את אביו בוידאו שהוקרן בפני כל באי הטקס. "אתה מקבל הערב הוקרה על תרומתך הכבירה לתולדות אנוסי ספרד. דונה גרציה עשתה מעשה בלתי יאמן לפני 500 שנה כשהיא הסתכלה לעבר טבריה, אתה הסתכלת לעבר ארץ ישראל עוד כילד כשהיית בגלות, וגם כשכבר הגעת לישראל, מעולם לא שכחת את המחויבות שלך למדינה. כך לימדת אותי וכך לימדת רבים אחרים. כילד, אני זוכר איך היית נוסע לספרד עם אמא. אתה היית כותב את הדברים, היא היתה עוברת עליהם ומתקנת קצת, למרות שהיה מאד קשה לתקן אותך. תמיד הייתי תמיד גאה בך ותמיד התגאיתי בך".
גם ד"ר עדו נתניהו, בנו השני של פרופסור נתניהו, בירך את אביו ומסר בשמו את תודתו לערב ולמעמד. "אני נושא את הדברים כרופא וכבנו של היסטוריון", הדגיש. "היום מבינים כמה צדק אבי בטענתו, שהאינקויזיציה היתה פיקציה. כשפרצה האינקויזיציה, רק מעטים עדיין שמרו על יהדותם והרוב כבר היו נוצרים. על פי המחקר של אבא שלי, רדפו את היהודים בשל יהדותם, ולא קיבלו אותם גם כשהם התנצרו. לכן אחרי האינקויצזיה כל כך הרבה יהודים חזרו ליהדותם. אבא שלי הבין את המהלכים ההיסטוריים וטען אותם למרות שלא היו מקובלים, והיום מתחילים להפנים זאת. ולא היה קל לאבא שלי, זה היה כרוך בעבודה קשה. אני זוכר מקרה שקרה כשאבא שלי היה בן 83 והוא שמע על ספר מסוים שיכול לסייע לו במחקרו, שנמצא בהארלם. היה שלג באותו יום והוא לא מצא מונית, והוא לא ויתר. הוא הלך ברגל עד שהגיע ואז מצא שהיא כבר סגורה. אבל בכוח השכנוע שלו הוא שכנע את השומר לפתוח עבורו את הספריה, הוא בדק את הספר, חזר ברגל למלון ורק אז טס בחזרה לארץ".
חלק מהדוברים בערב שיתפו את הקהל בזכרונות שקשורים באישיותו ובעבודתו של פרופסור נתניהו. ח"כ לשעבר, גאולה כהן, סיפרה איך היתה יושבת על מדרגות האוניברסיטה ומחכה לו, "רק כדי שיתן לי הוראות ומשימות", הסבירה. גאולה כהן גם התייחסה לחסרונו של בנו, ראש הממשלה. "ביבי חסר פה", אמרה, "אבל הוא לא פה כי הוא נמצא במקום שבו הוא חייב להיות עכשיו. אני שולחת לו מכאן ברכת 'חזק ואמץ', כי אני מאמינה שהוא יודע להיאבק באומץ ובחוזקה למען המטרה של כולנו. כי כוח ורוח תמיד הולכים ביחד לאורך ההיסטוריה. כך הוכיח במחקריו ובספריו בן ציון נתניהו, וגם ביבי נאלץ לעמוד בחזית ולהיאבק למען האמת של עמו".
תא"ל אלי שרמייסטר, קצין חינוך ראשי, התייחס לעושרה של דונה גרציה, תוך שהוא מדגיש את תרומתה לעמה בזכות העושר הכלכלי שלה. "דונה גרציה היתה אשה חזקה ובעלת חזון, ששמה לה למטרת על לקדם את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בכל האמצעים שעמדו לרשותה". תא"ל שרמייסטר דיבר בצורה מעניינת במיוחד על מה שכינה 'העיוורון'. לדבריו, העובדה שלא תמיד הבנו שהאנטישמיות היא אנטישמיות גזענית כנגד המוצא היהודי בכל מקום וזמן, מקורה באותו עיוורון שנגדו יצא פרופסור נתניהו. "פרופסור נתניהו הנחיל לנו תבונה, כשביקש במחקריו להסיר את העיוורון שהביא אותנו לסכנה קיומית, שתמיד מנעה מאיתנו להתמודד עם המציאות כמו שהיא, העיוורון ששלט בתקופת האינקויזיציה וגם במאה ה-20. מעט מנהיגים לאומיים קראו תגר על העיוורון הזה ויצאו נגד התפיסה המקובלת של רוב בני עמנו, בזכות כאלו אנחנו פה, אבל עדיין אנחנו לא מחוסנים מפני אותה בעיה, והנה, אובמה הדגיש בנאומו את רצונן של מדינות שמסביבנו למחוק את ישראל מהמפה. דונה גרציה השכילה להבין זאת ופעלה למען זה, ו-500 שנה אחריה פועל פרופסור נתניהו בדרכו שלו כנגד אותו עיוורון".
הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, הדגיש איך להפתעת העולם כולו המהפכה הציונית הצליחה. "מדינת ישראל, תוצר פעילותה של המהפכה הציונית, חיה, משגשגת ויוצרת והיא כאן כדי להישאר. פרופסור נתניהו תמיד היה נאמן ודבק בעקרונות שלו ובהערכות היסטוריות. היום, בעידן השכבות האידיאולוגיות, שבו בכל בוקר, בהתאם לכיוון הרוח אנשים משנים את דעותיהם, מקובל להגיד כי רק חמור לא משנה עקרונותיו. נראה לי שלא יהיה מופרך לומר שפרופסור נתניהו מעדיף את בעל החיים הזה על פני מינים רבים אחרים. ממחקריו ומכתביו של פרופסור נתניהו עולה בעוצמתה יכולתו הגדולה לראות נכוחה את האמת קדימה ואחורה. את העתיד הוא חוזה כפעיל וכהוגה ציוני ואת העבר והמציאות ההיסטורית הוא רואה כחוקר והיסטוריון דגול".
שר החינוך, גדעון סער, גם בחר להדגיש את חסרונו של בנימין נתניהו על רקע הדיון באו"ם. "אולי אין זה מקרה שבעת שפרופ' נתניהו מקבל הערב מדליה על התרומה לזכותנו על הארץ, בנו, ראש הממשלה, נמצא בשליחות חשובה בהגנה על האינטרסים של עמנו ושל מדינת ישראל".
ראש עירית טבריה, זוהר עובד, סיפר שהוא דור שביעי בטבריה וחש גאווה וסמליות רבה במעמד. הוא הוסיף שלמרות שדונה גרציה נפטרה בטרם הגשימה את חלומה ולא זכתה להגיע לטבריה, אבל זכותה שמורה ומחובתנו לספר לדור העתיד על פועלה, על היותה פורצת דרך לחידוש ההתיישבות היהודית בעיר. "זכות גדולה נפלה בחלקנו ליטול חלק בערב החשוב הזה בו הינך מקבל הוקרה על פועלך הרב לחקר יהדות ספרד ממנה יצאה אשת המופת דונה גרציה", פנה לפרופסור נתניהו. "כראש עיריית טבריה אני מתחייב להמשיך ולחתור להטעמת פועלה של דונה גרציה בקרב תלמידי מערכת החינוך שלנו".
את הערב סיים בדברים מרגשים במיוחד יעקב אמסלם, מייסד ויו"ר עמותת דונה גרציה, שסיפר שמאז שנחשף לפני כעשור לסיפורה של דונה גרציה, הוא הבין שאי אפשר לטבריה בלי לדעת ולהזכיר את דונה גרציה, גואלת ציון. "על דונה גרציה להיות על סדר היום הציבורי בישראל", אמר. ואכן, מאז הוא עושה כל שאפשר כדי להביא את המטרה לידי מציאות, להדגיש את תרומת הגבירה לציונות ולהתיישבות היהודית, ובמיוחד בעת הזאת מדגיש את מנהיגותה כסמל. "לפני כעשור רק אנשים בודדים בארץ הכירו את סיפורה של גרציה. היום מאות אלפי ישראלים מכירים בתרומתה העצומה של הגבירה להיאחזות שלנו בארץ הקודש ואת משמעות המונחים זהות, זכות ומנהיגות. אנו מבקשים להעניק היום בשמה של "דונה גרציה", נשיאת האנוסים, מדלית כסף לפרופסור בנציון נתניהו על תרומתו לחקר יהדות ספרד והאנוסים בתקופת האינקוויזיציה", אמר והגיש את המדליה לנתניהו.
ואם היה צריך רגע פיקנטי בערב, הרי גם הוא הגיע דרך יעקב אמסלם, שסיפר על התחלת שושלת אמסלם בטבריה. גם בסיפור הזה הכל התחיל באהבה, בטלנובלה אמיתית, אלא מה? מסתבר שהכל החל ביום בהיר אחד של 1899, אז יצאו משה אמסלם ובנו אברהם אמסלם מהרי האטלס ושמו פעמייהם לארץ ישראל. הם הגיעו לצמח בערב יום שישי, על פרדות, במסע חייהם, והוזמנו לבית הכנסת 'עץ החיים' בטבריה, שאגב, שוחזר ב-1950.
את פניהם קיבל הרב אליהו חיים אבולעפיה, שהיה מרבני טבריה, ולאחר התפילה הזמין אותם לביתו לארוחת השבת. ושם, סביב השולחן וסביב המטעמים, הצטלבו עיני בארוחה זו אברהם אמסלם ומזל (פורטונה), בתו של הרב, ושלושה חודשים לאחר מכן הם נישאו. תשעה חודשים לאחר החתונה נולד בנם בכורם, יעקב, סבו של יעקב אמסלם, שיעקב נקרא על שמו. את מה שהבין אז דאהר אל-עומר, שחי בין השנים 1688 – 1775 והיה בדואי ושליט הגליל במאה ה-18, שבלי היהודים אי אפשר יהיה לחדש את היישוב היהודי בטבריה, והחליט לקרב אליו את הקהילה היהודית ולעודד עליית יהודים לארץ ישראל, את מה שהבינה דונה גרציה לפני 500 שנה, מבינה ומיישמת משפחת אמסלם הלכה למעשה לאורך כל הדורות. היא חיה בטבריה ומצווה לדורות הבאים את המורשת.
הערב ננעל בשירת התקווה. פרופסור נתניהו, שגילו המופלג כבר מנע ממנו את יכולת הדיבור בציבור, עמד על רגליו ושר את ההמנון. הוא לא פספס אף מילה.
מנהיגות ובודדות.
יעל ולצר
"ביסודם של כל הדברים הגדולים – נמצאת אשה", אמר אלכסנדר דה – למרטין, שהיה משורר ומדינאי צרפתי.
מאז יצר האלוהים את המין האנושי ולאורך ההיסטוריה האנושית, הוכחה תרומתן הגדולה של הנשים להתפתחות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, הספרות והאמנות, האופנה, ולא פחות מכך הן נרתמו ותרמו לקשר שבין בני אנוש ומדינות, הובילו תהליכים כלכליים ופוליטיים. התכונות ה'נשיות' כמו אינטליגנציה רגשית, יצירתיות ואינטואיציה, בצד חוכמה, עקשנות, וגם הפעלת מניפולציות, סייעו לכך. חלקן היו יפות יותר, חלקן פחות, שלא פעם סייעה, לרוב הן גם זכו לאהוב והיו נאהבות, אבל המטרה שעמדה לנגד עיניהן קידשה את כל האמצעים, גם אם הדבר אילץ אותן לחיות חיי בדידות. וההיסטוריה מוכיחה שדווקא תרומתן של נשים שחיו לבדן, לעיתים מכורח ולעיתים מבחירה, היתה עצומה.
דונה גרציה נשיא, ובשמה הנוצרי ביאטריס דה לונה מיקז, נולדה לפני 500 שנה בליסבון, בימים בהם היה ברור מאליו שנשים נישאות צעירות מאד, הופכות אמהות צעירות מאד וייעודן העיקרי הוא לעסוק במלאכות הבית, בודאי שלא להיות נשות עסקים.
והנה, דונה גרציה נישאת לפרנצ'סקו מנדס, בנקאי עשיר, "רק" בגיל 18. כבר סיבה ראשונה להרמת גבה אחת. היא אמנם נישאת לגבר שמבוגר ממנה ב-30 שנה, אבל זה היה מקובל אז. הסיבה להרמת הגבה הנוספת היא העובדה שהיא הופכת לאם רק שבע שנים לאחר מכן. זה בהחלט לא היה מקובל ודפי ההיסטוריה לא מספקים לנו הסבר לכך. ידוע רק שכשדונה גרציה היתה בת 25,היא ילדה את בתה היחידה, רנייה, וכשנה לאחר מכן נפטר בעלה, והיא נותרה אלמנה צעירה ואם חד הורית. מנדס ממנה אותה בצוואתו ליורשת עסקיו. גם זה לא ברור ולא מקובל באותה תקופה.
דונה גרציה לוקחת את עסקיו, רואה רק את המטרה הזו לנגד עיניה והופכת לאשה העשירה בעולם המערבי במאה ה-16. לכך היא מגיעה רק בזכות עצמה, בזכות מנהיגותה והפעלת קשריה הענפים חובקי העולם, היא מקדמת בזכות תכונותיה הייחודיות: חוכמה רבה, אומץ, עקשנות קשרי מסחר ופוליטיקה בין מדינות. אלא שלאורך כל חייה, מאז מותו של בעלה ועד למותה שלה, היא נשארת לבדה. כאשת מסתורין לא ברור אם היו לה מערכות יחסים ואם היתה נאהבת בידי גברים אחרים לאחר מותו של בעלה, סביר שלא ויתרה על נשיותה ומיניותה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן.
רבקה אלבון, האוצרת של בית דונה גרציה, טוענת שזו היתה בחירה הגיונית של דונה גרציה. משום שאם היתה נישאת שוב, בעלה החדש היה הופך פטרון על כל נכסיה, ולכן העדיפה להשאר בסטטוס של אלמנה, ודווקא ההתעקשות הזו שלה, למול ריבוי המעריצים והמחזרים, שימרה את כוחה עד יומה האחרון. דונה גרציה בחרה להישאר לבד, היא נמנעה במודע מכל הכרוך בנישואין נוספים, ולא חלקה את יצועה באופן רשמי עם גבר נוסף עד למותה.
תעבירו בציר הזמן 350 שנה קדימה וקחו את ביאטריקס פוטר. חלק בודאי ישאלו מי זו אותה ביאטריקס פוטר, שחיה בין השנים 1866 – 1943 באנגליה? אז הרי זו אותה יוצרת ומאיירת הספרים של 'פיטר הארנב', שהיה בעצם ארנב המחמד שלה בילדותה, והוא ששימש לה מודל לציורי הארנבונים הראשונים שלה. פיטר הארנס ובנג'מין רביט.
ביאטריקס נולדה בסאות' קנסינגטון שבלונדון למשפחה אמידה במיוחד מהמעמד הגבוה. אביה היה עורך דין מבוסס, והיא היתה בת יחידה להוריה עד הולדת אחיה כשהיתה בת 6. היא לא הלכה לבית ספר כנהוג באנגליה הויקטוריאנית, אלא קיבלה חינוך פרטי בבית ממטפלות וממורים פרטיים. מגיל צעיר היא נמשכה לאמנות, הפנימה נובלות של הסופר הסקוטי וולטר סקוט, גדלה על סיפוריה של הסופרת העירית מריה אדג'וורת', למדה נגינה ואמנות, ונהגה ללכת עם אביה למוזיאונים ולתערוכות. כבר כילדה נהגה לצייר ובעיקר אהבה לצייר חיות בר קטנות, עליהן נהגה להביט בילדותה כשבילתה ביחד עם משפחתה חופשות קיץ ליד האגם בצפון אנגליה. היא היתה קשורה מאד לאחיה, אבל כשזה נשלח לפנימייה בהיותה בת 15, היא החלה לנהל יומן אישי בצופן סודי שהיה ידוע רק לה.
את עצמאותה הכלכלית החלה בגיל 24, תחשבו, דומה לגיל בו יצאה דונה גרציה לעצמאות כלכלית. אז בעידודו של חבר יצרה ביאטריקס פוטר שש דוגמאות של כרטיסי ברכה ושלחה אותן להוצאת ספרים בגרמניה. ההוצאה קנתה אותן ב-6 ליש"ט וביקשה ממנה עבודות נוספות. כשהיתה בת 27 קיבלה מיס פוטר את העמלה הראשונה שלה עבור איור ספר ילדים, איורים שכללו ציורי ארנבים וחיות אחרות.
את הפריצה החלה בעצמה כמה שנים לאחר מכן, כשהבינה שרק היא תחדוף את עמה קדימה. היא שלחה את כתב ידה לשש הוצאות ספרים שונות, שלא הביעו בו ענין, והיא החליטה להוציא לאור את הספר בעצמה. כיזמית צעירה היא הבינה שספר ילדים צריך להיות קל לאחיזת ידיים קטנות, לכן עליו להיו קטן במימדיו ומודפס על נייר עמיד ותמונה בכל דף. ב-1901, כשהיתה בת 35 יצאו לאור 250 עותקים מהספר "פטר הארנב", שלושה חודשים לאחר מכן הודפסו כבר 250 עותקים נוספים.
הספר נפתח כך:
"Once upon a time there were four little rabbits, and their names were Flopsy, Mopsy, Cottontail, and Peter. They lived with their mother in a sandbank, underneath the root of a very big fir tree.
לאחר הצלחת הספר פנתה שוב להוצאת ספרים, שנה לאחר מכן יצאה לאור THE TALE OF PETER RABBIT, שנמכר עד היום, ובמשך עשר השנים הבאות פרסמה עוד כעשרים ספרים נוספים. היא הפכה אשה עשירה בזכות עצמה.
וגם היא בצעירותה חוותה חיי אהבה. כמו דונה גרציה. במקרה של מיס פוטר, נולד הרומן מספרי הילדים. יחסיה המקצועיים עם נורמן וורן הצעיר והנאה, אחד העורכים בהוצאה, הפכו סיפור אהבה, הם התארסו והיא היתה בגג העולם. אלא שנורמן נפטר מלוקמיה עוד בטרם נישאו, וגם במקרה הזה, הכורח יוצר חיי בדידות. בסרט שנעשה לפני כשש שנים, בו משחקת רנה זלווגר את דמותה של ביאטריקס ויואן מקרגור את דמותו של נורמן, רואים את מאבקה העיקש של ביאטריקס על אושרה ומימוש אהבתה. היא לא מוכנה לוותר להוריה שמתנגדים לנישואים בגלל הבדלי המעמדות ביניהם, אבל כשהיא משיגה את מבוקשה, הא נפטר.
פה מתחילה ביאטריקס להפנות את מרצה וכוחה וכישוריה הכלכליים לטובת החברה. היא קונה חווה בSAWRY, כדי לממש את חלומה לגור שם. את רוב הכנסותיה מהספרים היא מקדישה לשיפוץ החווה, עם הזמן הפכה מעורבת יותר בחיי הכפר והחווה ומקדישה את חייה לרכישת חוות דרכן תספק פרנסה למקומיים העניים והרעבים ללחם.
אלא שלעומת דונה גרציה, ביאטרקיס לא ויתרה על האהבה. בהיותה בת 47, היא פוגשת את וויליאם היליס והופכת ל'גברת היליס'. מאז ועד למותה היא אשה נשואה, אבל עשירה ובעלת חווה, שלא כתבה עוד ספרים, אבל המשיכה לגדל ארנבים בחוותה ארנבים ולספק עבודה לתושבים. לא היו לה ילדים משלה.
גם ביאטריקס פוטר נרשמה בדפי ההיסטוריה כמי שעשתה יותר ממה שרוב הנשים בתקופתה ובמעמדה הצליחו לעשות אז: אשה לא נשואה, מאיירת וחוקרת, אשה חזקה, שהתעלמה משורשיה הויקטוריאניים, שפעלה לפי נטיות ליבה. היא הפכה בזכות כישוריה לאשה עשירה, בעלת עצמאות כלכלית, ובחרה להקדיש בדרכה שלה את ההון שצברה לתועלת החברה. היא גם עבדה בעצמה בשדות ובחווה, גידלה ופיתחה זן של כבשים גזעיות שזכו בתצוגות ארציות, שאגב, עדיין גדלות גם בימים אלו באותו אזור. היא נפטרה בגיל 77.
אז אמנם 350 שנה הפרידו בין דונה גרציה לביאטריקס פוטר, אבל הדמיון ממש צועק. שתי נשים חכמות וחזקות, שיצאו נגד המוסכמות החברתיות ששלטו בתקופה בה הן חיו, הפכו נשים עשירות בזכות כישוריהן, יוזמתן וחוכמת הניהול שלהן, והקדישו, כל אחת בדרכה, חלק ניכר מהונן למען תהליכים מדיניים או חברתיים.
יש, כאמור, דוגמאות נוספות לנשים מנהיגות, שבחרו או נאלצו לחיות את רוב חייהן הבוגרים לבדן ונסקו כלכלית והעולם הרוויח מהן בגדול. עליהן בקרוב.
דונה גרציה והנובל לשלום.
יעל ולצר.
מי שביקש הוכחה נוספת ליכולת הנשית להנהיג ולקדם את השלום בעולם, קיבל. וועדת פרס נובל לשלום החליטה להעניק השנה את הפרס לשלוש נשים מופלאות: נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון-סירליף, ליימה גבואי ותוואקול קרמן, שתי פעילות שלום מליבריה ותימן. שלוש הנשים יחלקו ביניהן את הפרס - 1.48 מיליון דולר בטקס חגיגי ב-10 בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל, והעולם כולו ישא עיניו וישמח בשמחתן.
במאמר מוסגר, השנה מצטרפת להחלטה זו שמחה וגאווה נוספת, ישראלית. פרס נובל לכימיה ינתן השנה לפרופ' דן שכטמן הישראלי, זאת שנתיים בלבד לאחר שפרס נובל לכימיה הוענק לפרופ' עדה יונת, גם היא שלנו, מנהיגה בתחומה.
אגב נשים ונובל. עד היום, מתוך 153 זוכים, רק 35 נשים זכו בפרס נובל, שזה כ-5% מכלל הזוכים והרחק מתחת לחלקן ביחסי באוכלוסיה. בהקשר זה כדאי לשים לב לדבריו של ראש ועדת נובל, תורביורן יאגלנד, שהסביר מדוע דווקא נבחרו שלוש הנשים לפרס וציין את שמחתו על בחירתן. "איננו יכולים להשיג דמוקרטיה בעולם, אם נשים לא יקבלו את אותן זכויות לגברים בכל רמות החברה", אמר, "זו תקוותה של ועדת הבחירה שהבחירה תעזור להביא לסוף הדיכוי של נשים ולהבין את הפוטנציאל הגדול לדמוקרטיה לשלום שהנשים מייצגות. ההקשר החשוב ביותר הוא להכליל את הנשים בדמוקרטיות, והעניין החשוב ביותר הוא דיכוי נשים. במתן הפרס לנשים אנו נותנים סימן שאם מבקשים להשיג דמוקרטיות, אל לשים את הנשים בצד". יש לציין בהקשר זה את העובדה שבחודש שעבר נפטרה פרופ' ואנגרי מתאיי, אזרחית שניה, שהיתה האשה האפריקאית הראשונה שזכתה בפרס נובל לשלום ב-2004, בזכות תרומתה לדמוקרטיה ולשלום ולאחר שקידמה תוכנית לנטיעת מליון עצים ברחבי אפריקה.
על פי ההגדרה, מוענק פרס נובל לשלום בכל שנה לאנשים בעלי חזון, שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית, או למנהיגי מדינות שבמקום מלחמה ניהלו משא ומתן כשהמטרה הסופית היא שלום. אגב, בניגוד לשאר פרסי הנובל שמוענקים בשבדיה, פרס נובל לשלום הוא היחיד שמוענק באוסלו, נורבגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. כך ציווה בצוואתו נובל, ככל הנראה זאת משום שלנורבגיה, בניגוד לשבדיה, אין מסורת מלחמתית. כאמור, השנה החליטה הוועדה להעניק את הפרס לשלוש נשים, מנהיגות מופלאות, שהוכיחו את יכולתן להנהיג בדרכי שלום, שאף לא חששו לשים את שלומן לפני המטרה שקידשו יותר מהכל: השגת השלום ולא בדרך של אלימות.
הנשיאה ג'ונסון סירליף נבחרה לפני חמש שנים לנשיאה האפריקנית הראשונה, לאחר שניצחה בבחירות את הליברי המפורסם בעולם, כדורגלן העבר ג'ורג' וואה, חרף הפופולריות העצומה שלו. בבחירות 1997 היא כבר התמודדה, אלא שהתמודד מולה, הרודן צ'רלס טיילור, הציג את התמודדותה כבגידה והעמיד אותה לדין במשפט ראווה. היא יצאה לגלות בארצות-הברית, אחרי גלות קודמת בקניה, ושבה לליבריה אחרי שטיילור נאלץ לוותר על כסאו בתום מלחמת האזרחים העקובה מדם. אז היא הצליחה להוכיח כמה היא ראויה ונבחרה לנשיאה, והיא עשויה לזכות בכהונה שנייה. ליימה גבואי, שחולקת איתה את הפרס, גם היא פעילת שלום בליבריה, עומדת מאחורי הקמת ארגון של נשים מוסלמיות ונוצריות שפעל להפסקת מלחמת האזרחים בארצה, ובפעילותה סללה גבואי את דרכה של ג'ונסון סירליף לנשיאות. תוואקול קרמן, פעילת זכויות אדם מתימן, היא אשה צעירה בת 32, אם ל-3, עומדת בראש ארגון "עיתונאיות ללא אזיקים", שקורא לחופש הביטוי ונגד המשטר בתימן. גם היא שילמה מחיר יקר על פעילותה, אבל לרגע ל חשבה להפסיק את פעילותה והמשיכה להנהיג ולהשפיע. היא ישבה בכלא מספר פעמים, ולאחר ההכרזה על זכייתה אמרה "נמשיך להיאבק עד שנשיג תימן מודרנית ודמוקרטית עם זכויות שוות לכולם".
ועכשיו תשאלו איך כל זה קשור לדונה גרציה?
פשוט: דונה גרציה, האשה המופלאה, מנהיגה מבטן ולידה, השכילה להבין כבר לפני 500 שנה, שאפשר להשיג כמעט הכל בצורה של שלום. לכולנו יש סיבות טובות להניח, שלו חיתה דונה גרציה בתקופה בה הוענקו פרסי נובל לשלום ולכלכלה, היא היתה זוכה בפרס, ללא ספק היתה ראויה לו.
לאורך מסע חייה הקצרים מדי, מסע אפוף מסתורין והוד, בכל מקום אליו הגיעה, מליסבון בו נולדה, דרך לונדון, אנטוורפן, סלוניקי, ונציה ואיסטנבול, היא פעלה תמיד בדרכי שלום. היא הפכה לאשה העשירה בעולם בתקופתה בזכות היותה אשת עסקים מפולפלת ומצליחה, כלכלנית מתוחכמת, אבל תמיד בדרכי שלום ותוך שמירה על כבוד האדם ומלחמה על חירותו.
נכון, לא תמיד היא הצליחה במטרתה. למשל ב-1556, גזר האפיפיור להעלות על המוקד קבוצת אנוסים פורטוגלים באשמת חזרה ליהדות. דונה גרציה ארגנה את חרם אנקונה, הטלת חרם מסחרי של יהודים על נמל אנקונה. החרם נכשל, האנוסים הוצאו להורג בשריפה, אבל היא עשתה כל שבכוחה כדי להצילם, לרגע לא אמרה נואש לפני המקרה וגם לא אחריו. את שנותיה האחרונות העבירה בתורכיה, ליד ארמונו של הסולטן סולימן הראשון, שבנה את חומת ירושלים. הוא זה שביקש ממנה להגיע לקושטה והעניק לה את חסותו, הוכחה למנהיגותה ולעובדה שאפשר להשיג הכל בדרכי שלום. מעוז חלומה הגדול היא טבריה, מקום אותו ראתה כמתאים לכינון אוטונומיה ליהודים. היא אמנם נפטרה בטרם מימשה את החלום, אבל מקומה שמור לה בהיסטוריה כאשה הראשונה שלא היססה להשתמש בכוחה ובהונה כדי לקדש את המטרה: להגן על היהודים ולפדות שבויים, והיום טבריה שוקקת חיים, מעלה על נס את פועלה של דונה גרציה, כמנהיגת שלום מלפני 500 שנה.
נשים נוספות קיבלו פרס נובל מאז התחיל הפרס להיות מוענק. כל אחת מנהיגה בתחומה. מארי קירי בפיזיקה וכימיה, אמא תרזה ב-1979 על מנהיגותה את מסדר המסיונרים לצדקה, שלוש שנים אחריה אליוה מירדאל משבדיה קיבלה את הפרס כנציגה באו"ם על פועלה למען פירוק החימוש, ב-1991 קיבלה אונג סן סו צ'ו מבורמה פרס על מאבקה הלא אלים כמנהיג האופוזיצה למען דמוקרטיה וזכויות אדם. שנה אחריה קיבלה ריגוברטה מנצ'ו מגאווטמלה אות הוקרה לעבודתה למען צדק חברתי ופיוס אתני ותרבותי על בסיס כבוד לזכויות עמים. ב-2001 קיבלה שירין איבדו מאיראן נובל על מאמציה למען הדמוקרטיה וזכויות אדם, שנה אחריה קיבלה ואנגרי מאטיי מקניה את פרס נובל לשלום על תרומתה לדמוקרטיה ולשלום, ולצערנו היא נפטרה בטרם ראתה שלוש נשים נוספות שמקבלות גושפקנא רשמית וגם כסף לעבודתן הקשה והסיזיפית במשך שנים רבות למען השלום.
פועלן של כל המנהיגות המופלאות האלו, החל מדונה גרציה ועד ימינו, עומד ויעמוד לדורות הבאים. נשים שעושות כל שביכולתן כדי לקדם את כולנו לעבר כולם טוב יותר, עולם של שלום, עולם של ביטחון נטול אלימות. כן ירבו.
מדליית דונה גרציה לשולמית קישיק-כהן
יעל ולצר
בהגדרה היבשה שולמית קישיק – כהן היתה מרגלת ישראלית בלבנון, בימים של קום המדינה. בבחינת המעשים, היתה שולמית קישיק – כהן לאגדה בחייה. בדיוק בעוד חודש ימים, ביום פתיחת פסטיבל דונה גרציה, יעניק ח"כ דן מרידור, סגן ראש הממשלה והשר לענייני מודיעין, את מדליית דונה גרציה לאשה המופלאה הזו, בת ה-93. ירדנה אמסלם תברך אותה במעמד זה בשם עמותת דונה גרציה, רבקה אמבון, אוצרת מוזיאון דונה גרציה, תצייר קווים לדמותה של קישיק –כהן כמנהיגה נשית ותקשר את סיפורה לסיפור דונה גרציה, והלובי במלון דונה גרציה ייעטף כולו באוירה חגיגית ובהתרגשות.
כאמור, שולמית קישיק –כהן היתה מרגלת ישראלית בלבנון, הגדרה שצרה מלהכיל את פעילותה ותרומתה למדינת ישראל שבדרך והמדינה הקיימת כיום. היא נולדה בארגנטינה, עלתה עם משפחתה לישראל כילדה וגדלה בשכונת מקור –ברוך בירושלים. היא למדה בבית ספר לבנות, בגיל 16 השיאו אותה הוריה לסוחר יהודי – לבנוני בשם ז'וזף, והיא עברה להתגורר בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי בביירות, שם בנו הזוג את ביתם וגידלו את ילדיהם.
בביירות החלה קישיק –כהן לפעול בקהילה היהודית המקומית, ובחוכמתה ועורמתה פיתחה קשרים עם השלטונות, ומתחת לאפם, בעזרת השילוב הנדיר של תכונות המנהיגות שלה: אומץ, נחישות, חוכמה ועורמה, הצליחה להעלות במשך כל שהייתה בלבנון יהודים לישראל.
כשפרצה מלחמת העצמאות, החלה להעביר למפקדת ההגנה במטולה מידע על הפעילות הצבאית של הלבנונים שהגיע לידיה, ומאז המשיכה בפעולות הריגול והעבירה מידע מודיעיני מסוריה ולבנון לישראל, במקביל לפעילותה זו סייעה בפעילות של העלאת יהודי לבנון וארצות ערב לישראל. כל הפעילות הזו שלה, כסוכנת מוסד, נעשתה כמובן ללא ידיעת בני מש, ולאחר ששלחה את שני בניה המבוגרים יותר, בני 8 ו-10 לישראל.
ב-1961 היא נתפסה ונעצרה. היא עונתה ונשפטה למוות, ורק ערעור מנע את הוצאתה להורג והמתיק את עונשה לשבע שנות מאסר. גם בעלה נאסר באשמה שידע על פעילותה. במסגרת עסקת חילופי שבויים בעקבות מלחמת ששת הימים היא שוחררה והגיעה לירושלים. במקביל הוברחו גם בני משפחתה שנותרו בלבנון דרך קפריסין, וכולם חיכו לה פה כשהגיעה: אמה (אביה נפטר לפני כן), אחיותיה ואחיה, ילדיה וכמובן גם אנשי צבא שהעריצו אותה ללא סייג. מאז שובה לישראל היא מתגוררת בירושלים.
לפני 4 שנים, ביום העצמאות ה-59 למדינת ישראל, היא נבחרה להשיא משואה. בנימוקי השופטים נכתב: "מופת לאומץ לב של אישה ירושלמית למען העם והארץ". שנה לאחר מכן, בהיותה בת 90, חגגו לה את יום הולדתה עשרות בני משפחה וחברים, ביניהם גם אנשי "המוסד". ב-2010 היא קיבלה מידי ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, את אות 'יקיר ירושלים', אות הוקרה שמוענק לנבחרים מבין וותיקי העיר, שעשו בפעילות ציבורית למען העיר ותושביה במהלך חייהם.
לפני כעשר שנים יצא ספרה "שירת השולמית"" בו היא מספרת על חייה. מי שקורא את הסיטואציות המדהימות שבספר, יכול ללמוד על אישיותה המדהימה של האשה, מנהיגה אמיתית, נועזת וחכמה, עשויה ללא חת, שקיומה של מדינת ישראל היה חשוב לה אף מחייה שלה. על כך היא תקבל ב-14 בנובמבר את מדליית דונה גרציה וכולנו נעמוד מולה אחוזי השתאות ונמחא לה כף.
דונה גרציה, גלעד שליט ומצוות פדיון שבויים.
יעל ולצר
עין לא נשארה יבשה כשגלעד שליט נראה פוסע את פסיעות החופש הראשונות שלו על אדמת ישראל בחוזרו לביתו לאחר יותר מחמש שנים בשבי החמאס. לשמחת כולם הוא חזר בריא ושלם. אמנם חוור וצנום אבל מחייך את החיוך המבויש שלו, חיוך של איש צעיר שקיבל בחזרה את חירותו הבסיסית.
ביום הזה נזכרתי בסיפור רחוק מהעולם החסידי. מסופר על ר' משולם זוסיא מאניפולי, שחי בפולין במאה ה-18, שהלך פעם לקבץ מעות עבור פדיון שבויים. בדרכו עצר בבית מלון וראה כלוב קטן של ציפורים. לרגע לא פקפק, שיחרר את הציפורים לחופשי, כשהוא אומר בליבו: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מלהתיר הציפורים ממאסרם".
אם ציפורים לחופש נולדו, קל וחומר אנשים, שהרי אין נורא מלהיות אדם שמרגיש שנגזלה ממנו חירותו. מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות החשובות ביותר על פי ההלכה היהודית. הרמב"ם כתב: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי עומד בסכנת נפשות". ואכן, כבר בימי התורה היה זה ברור מאליו שיש לעשות הכל כדי לשחרר כל בן ישראל שנתון בשבי הגויים. עוד אברהם סיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו, לוט, והצליח לשחררו.
מצוות פדיון שבויים והחזרתו של גלעד שליט בתום מאמצים כבירים, מחזירות אותנו 500 שנה אחורה, לדונה גרציה נשיא, האשה המופלאה, שעשתה כל שביכולתה כדי לקיים את המצווה. דונה גרציה, שנולדה ב-1510 בפורטוגל למשפחת אנוסים, הגיעה כחלק ממסע חייה המפותל לפרארה שבאיטליה, שם חיה כיהודיה מוצהרת. לאחר שחזרה בגלוי ליהדותה הקדישה דונה גרציה חלק עצום מחייה להגן על היהודים האנוסים ולפדות שבויים. כמי שהיתה אילת הון בדורה, היא השכילה לנצל את חוכמתה, כוחה ועושרה כדי לסייע לקהילות היהודיות ולנרדפים, ושלחה את סוכניה לכל מקום בו יכלו להציל ולפדות שבויים, כשהיא מציידת אותם בכספה. גם לאחר שעברה לגור בקושטא שבאימפריה העותומאנית, המשיכה להיות פעילה מאד בחיי היהודים ואף יזמה את 'חרם אנקונה', חרם מסחרי של היהודים על נמל אנקונה, לאחר ששמעה שהאפיפיור גזר להעלות על מוקד קבוצת אנוסים פורטוגלים באשמת חזרה ליהדות. החרם אמנם נכשל והאנוסים הוצאו להורג בשריפה, אבל היא המשיכה והתמידה בפועלה למען היהודים, בנתה בקושטא בתי כנסת וישיבות ובתי חולים, אחד מבתי הכנסת קיים עדיין באיסטנבול ונקרא על שמה 'לה סניורה'. שיא פעילותה החל בשנת 1561, אז ביקשה לחכור ערים בארץ ישראל. כשבקשתה לחכור את ירושלים נענתה בשלילה, ביקשה את טבריה ונענתה בחיוב. היא חכרה אותה באלף דוקטים זהב לשנה ומיד החלה לדאוג לבניית העיר וליישוב יהודים מאירופה בה.
500 שנה עברו מאז דונה גרציה. מדינת ישראל קמה לתפארת, ומקיימת את מצוות פדיון שבויים. הכרזתו של דוד בן גוריון, "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך", מחזקת את המצווה והיתה ועודנה נר לרגליהם של כל ראשי הממשלה וראשי מערכת הביטחון, מורשת חקוקה לנצח בלב כל ישראלי. וכמו שבמקרא לקיחת שבויים מהווה אף עילה למלחמה, גם צה"ל, כשהתאפשר לו הדבר, יצא לפעולת חילוץ צבאית לשחרר חיילים שנחטפו לשבי, כמו במקרה של נחשון וקסמן, לפני 17 שנה. ניסיון החילוץ אמנם נכשל, וקסמן נהרג, אבל לא היה ספק בצדקת הפעולה. מלחמת לבנון השניה פרצה במטרה לשחרר את אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו על ידי החיזבאללה ללבנון, ולצערנו, נהרגו בזמן שוביים, וגם מבצע גשמי קיץ ברצועת עזה ב-2006 החל בעקבות חטיפת גלעד שליט. במשך השנים שונתה מדיניותה הרשמית של ישראל. שנים רבות האג'נדה המדינית היתה שאין לשחרר מחבלים שפוטים תמורת שחרור אזרחים או חיילים חטופים, אבל החל משנות שלטונו של מנחם בגין, החלה הממשלה להפגין נכונות לשחרר בתמורה מספר גדול של שבויים ואסירים, אף כאלה שהרגו אזרחים ישראלים כדי להביא לשחרור שבויים או חטופים.
טבעי הדבר שכל עיסקה כזו לוותה במחלוקות פוליטיות וציבוריות, לכולם ברור שהמחיר כבד, אבל כאמור, אין עוררין על הצורך לעשות הכל כדי לפדות שבויים. כדוגמא ניתן להיזכר בששת חיילי הנח"ל השבויים שהוחלפו ב-4.765 מחבלים ב-1983 או בעסקת ג'יבריל ב-1985, בה שוחרו 1.150 אסירים ועצירים בטחוניים תמורת שלושת חיילי צה"ל שנתפסו בלבנון, יוסקה גרוף, ניסים סאלם וחזי שי. ב 2008 כשסמיר קונטאר וארבעה מחבלים אחרים, בנוסף הועברו 199 גופות של מחבלים לבנוניים, שוחררו תמורת גופותיהם של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב שנחטפו ללבנון ב 2006, וכך גם הוחזר אלינו גלעד שליט ב-18 באוקטובר, במסגרת העסקה עם החמאס, כנגד 1,027 מחבלים.
חלומה הגדול של דונה גרציה להגיע לישראל אמנם לא התגשם והיא נפטרה ב-1560 בקרבת קושטא, אבל היא מילאה בחייה חלומות של יהודים רבים ומילאה את מצוות פדיון השבויים. לשמחתנו, חלומה הגדול של אביבה שליט התגשם, בנה חזר הביתה. אריק אינשטיין שבר שתיקה ארוכה עם חזרתו של גלעד שליט והקליט שיר לשובו. "תמיד תהיה גיבור", הוא שר. "מותר לך לבכות. זה לא פשוט בכלל לסלוח לגורל". יש להניח שלו דונה גרציה היתה בחיים היום, היא היתה חותמת על כל מילה ומצטרפת לשיר בקול רם.
דונה גרציה ונומרולוגיה.
יעל ולצר
"לכל איש יש שם".
על פי הקבלה, קיימת תורה שלמה שמסבירה את הקשר בין שמו של אדם שניתן לו בלידתו להתנהלותו בחייו. השם שניתן לאדם, על פי הקבלה, מהווה תכונה שמשתחררת עם הזמן, ונותנת לנו תמונה על אישיותו. במקביל, קיימת תורת הנומרולוגיה, על פיה לכל מספר יש משמעות.
דונה גרציה אמנם קיבלה בלידתה את השם ביאטריצ'ה גרציה דה לונה, אבל כולם הכירו את האשה המופלאה הזאת כדונה גרציה נשיא.
האשה שנולדה לפני יותר מ-500 שנה בליסבון שבפורטוגל למשפחת אנוסים, נישאה כשהיא בת 18 והתאלמנה כשהיא בת 25 וכבר אם לבת קטנה, ריינה. למרות כל אלו ולמרות התקופה הקשה בה היא חיה, היא רק הלכה והתחזקה, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה אישית. היא זו שסייעה ליהודים בתקופתה לצאת מחושך לאור. היא לא חששה לנדוד בין הארצות השונות, ולכל מקום בו הגיעה המשיכה בעסקיה חובקי העולם, היתה אשת עסקים ובנקאית והפכה לאשה העשירה ביותר במאה ה-16. לאחר שחזרה ליהדותה בגלוי, לא היססה, גם בצורה גלויה, לעשות שימוש בהונה כדי להציל יהודים מאימת האינקויזיציה, להשכין שלום, זה הצד הפוליטי שלה.
כמובן שאין הדבר מחייב, אבל מעניין לבדוק עד כמה התאים החישוב הנומרולוגי של שמה לתכונות אופיה.
בחישוב פשוט נמצא שחישוב השם 'דונה' (גברת , ליידי, מאיטלקית) הוא 2. (4, 6, 50, 5 ביחד 65, 6 ו-5 זה 11, וביחד נותנים 2). על פי ניתוח נומרולוגי בסיסי (שנאסף מכמה נומרולוגים), אנשים שסכום אותיות שמם מייצר את הספרה 2, מתאפיינים בעיקר כרודפי שלום, רגישים, טובים בשותפות, טקטיקנים ודיפלומטים, נוטים לתווך במצבים סבוכים ורגישים, בעלי אינטואיציה גבוהה ובעלי דמיון.
אמנם יש עוד כמה תכונות נוספות, כמו שאלו אנשים שונאי ויכוחים, זקוקים לאהבה, חום ומגע, בעלי נטייה לחוסר ביטחון ומצבי רוח משתנים, ויתכן וגם אלו אפיינו את דונה גרציה. אם כן, הרי שכל זה נותן לנו את אופיה המורכב והייחודי, שיצר אותה כרודפת שלום אובססיבית ממש, רגישה ברמות גבוהות לסבלם של היהודים, דיפלומטית ברמ"ח אבריה. כל מה שהביא אותה להישגים שגברים עשירים ומנוסים בדורה לא הגיעו.
מעניין במיוחד אצל דונה גרציה הוא שגם שמה השני, 'גרציה' (חן, נועם, רצון טוב ופאר, הוד והדר) מסתכם ב=2. (3, 200, 90, 10, 5, בסה"כ 308, שוב 11, שוב 2). הנה, קיבלנו חיזוק לתכונות המובילות, על פי תורת הנומרולוגיה, של האשה שהפכה למודל וסמל עוד בדורה וכמובן לדורות הבאים.
אגב, פרט מעניין. גם צירוף שם משפחתו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, אדריכל הסכם השלום עם מצרים וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978, הוא 2. (2, 3, 10, 50, ביחד 65, 1 ו-1, נותנים 2). התכונות הנ"ל באו לידי ביטוי באישיותו גם כשהיה מפקד האצ"ל בתקופת המנדט הבריטי, גם כיו"ר תנועת החירות וכשר בליכוד ובודאי כראש ממשלה.
ובחזרה לדונה גרציה. אם נחבר את שמה הפרטי ושם משפחתה נקבל את הספרה 4. על פי צד אחד קל הנומרולוגיה, יש כמה מאפיינים מעניינים לספרה הזו.
במתמטיקה, 4 הוא המספר הפריק ביותר, שהמחלקים שלו הם 1 ו-2, והוא פריק ברמה גבוהה. זה המספר הפריק היחיד, ששווה לסכום גורמיו הראשוניים. ארבע פעולות החשבון העיקריות הן: חיבור, חיסור, כפל וחילוק.
ביהדות, למשל, המספר משמש בהגות היהודית לציון כל הקיים במציאות, בבניית מטפורה על ארבע רוחות השמים שמקיפות הכל, ויש לו שימוש רב בהלכה ובאגדה היהודית: ארבע רשויות בשבת, ארבעה אבות נזיקין, ארבע מיתות בית דין, וארבעת המינים בסוכות. בהגדה של פסח מופיעים: ארבעה בנים, ארבע קושיות וארבע כוסות. בשיר "אחד מי יודע", 4 הוא מספרן של האמהות. ארבעת המינים - בחג הסוכות. ארבעת צדי הסביבון - משחק המזל של חנוכה. הדיבר הרביעי עוסק בזכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה ביום זה.
אז אולי זה קצת נשמע מרחיק לכת ואולי לא. מה שבטוח הוא ששמו של אדם אומר עליו הרבה. צירוף הספרות של דונה גרציה, מכל אפשרות ומכל צד, מצביע על אשה אחת ויחידה, שבזכות אישיותה הביאה בשורה גדולה לעם היהודי כולו.
דונה גרציה נשיא, סוחרת ממולחת בעסק מפולפל
יעל ולצר
פלפל שחור והיסטוריה.
מוצאו של הפלפל השחור בהודו, שם שימש כתבלין עוד בתקופה הפרהיסטורית. גרגרי הפלפל השחור נחשבו לאוצר מסחרי, ואף כונו "זהב שחור" ושימשו לסחר חליפין כסוג של כסף לכל דבר. אגב, עד היום המושג "שכר גרגרי פלפל" (peppercorn rent) הוא מונח מקובל בחוזי שכירות באנגליה. מחירו המופרז של הפלפל בימי הביניים, לרבות מונופול המסחר שהיה בידי ערי איטליה באותה תקופה, היה אחד הגורמים שהניעו את הפורטוגזים לחפש נתיב ימי לתת היבשת הודו, עד שב 1494 קיבלה פורטוגל זכויות בלעדיות במחצית העולם בה גדל הפלפל.
רבקה אמבון, אוצרת המוזיאון של בית דונה גרציה, מספרת כי כשפורטוגל הפכה בתחילת המאה ה-16 לשליטת המסחר הימי בנתיב החדש וליסבון לשער המרכזי לכניסת סחורות מן המזרח הרחוק לאירופה, הועמד הפלפל השחור בראש רשימת המבוקשים מבין התבלינים האקזוטיים של המזרח, שעיקר גידולו היה באותה עת בהודו. בית המלוכה הפורטוגלי זיהה את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בביקושים ההולכים וגדלים של אנשים 'להכניס קצת פלפל' לחייהם ובעיקר לצלחתם, ושמר לעצמו מונופול מלכותי על המסחר ב'זהב השחור' הזה. בין המזהים את הפוטנציאל האדיר הזה היתה גם משפחת מנדס, יהודים מתנצרים מספרד שהשתקעו בפורטוגל בעקבות הגירוש ב-1492. מהר מאד הפכה המשפחה לגדולת הסוחרים בתבלינים בכלל ובפלפל השחור בפרט, במיוחד על ידי מימון של מסעות ספינות סוחר להודו ובכך קיבעו את מעמדם ואת עושרם שהלך ותפח. חשיבות המשפחה של בפורטוגל כסוחרת פלפל הייתה כה גדולה, עד שלא אחת ניצלה המשפחה מאימי האינקוויזיציה הפורטוגזית הודות לכך. באופה תקופה פרנסיסקו מנדס, או בשמו היהודי צמח בנבנישתי, ואחיו דיאוגו, שנשלח לאנטוורפן כדי להקים שם בנק שיטפל בעניינים הפיננסיים של פירמת מנדס, יצרו הסדר בין אנשי העסקים לבין המלך לפיו בית המלוכה הפורטוגלי יקבל נתח מן ההכנסות, במקרה של יבוא הפלפל השחור, המדובר היה ב-25% מההכנסות.
כזכור, מנדס הוא זה שנשא לאשה את ביאטריצ'י דה-לונה, הידועה בכינויה דונה גרציה, (1510 – 1569) אף היא ממשפחת מתנצרים. כשנפטר בסמוך לנישואיהם, במותו ב-1536, היתה דונה גרציה צעירה בת 26, הפכה דונה גרציה ליורשת עסקיו ולא בכדי. מנדס המנוסה הכיר בכישוריה העיסקיים של רעייתו הצעירה ובניגוד למוסכמות של אותה תקופה, הפקיד בידיה את עסקי המשפחה המשגשגים. ואכן, דונה גרציה, האשה הממולחת והמפולפלת, לא הכזיבה. היא קראה את המציאות הכלכלית היטב, ובאמצעות כישוריה האישיים והמסחריים, באמצעות הזיכיון על הסחר בפלפל השחור, ביססה עוד יותר את עסקי המשפחה, החלה לעבור ממקום למקום ברחבי אירופה כדי להרחיב את העסקים המשפחתיים, והצליחה בשנים אלו למנף את עושר המשפחה לעושר אגדי. עם התפשטות עסקי המסחר שלה העתיקה דונה גרציה את מושבה מליסבון לאנוורפן, שהתפתחה למרכז הסחר האירופי באותה עת. גם כשכבר היה ברור שהיא הופכת לאשה העשירה ביותר בתקופתה בעולם, בעיקר באמצעות המסחר בפלפל השחור, לרגע לא שכחה ולא התעלמה ממוצאה היהודי, והשכילה לנצל חלקים רבים במסעותיה בחצרות השליטים, שנזקקו להון שלה ולרשת הכלכלית הבינלאומית הרחבה שפרסה, כדי לסייע ליהודים ולאנוסים. מאז ועד היום במקביל לשמה של דונה גרציה שמתנוסס בגאווה בפינו, הפך הפלפל השחור לאחד התבלינים ששום מטבח לא מתקיים בלעדיו.
שמו של הפלפל.
הפלפל שחור (שם מדעי: Piper nigrum) הוא צמח מטפס ממשפחת הפלפליים, שפירותיו עוברים ייבוש ומשמשים לבסוף כתבלין. כאמור, מוצאו של הצמח ושל המלה "פלפל" הוא בהודו, pipali בסנסקריט. עם השנים הוא כמובן קיבל את ביטויו בשפות נוספות והגיע ללשון חז"ל. בעברית של המשנה הוא נקרא "פלפלין" או "פלפלת" ובארמית של התלמוד בצורה "פלפולא". בתחילת המאה ה-18 החל הפלפל לשמש בשפות האירופיות באופן מטאפורי לציין "מרץ" או "אנרגיה", שימוש שחדר גם לעברית החדשה. למשל, יש הטוענים שהמילה התלמודית "פלפול", שמתארת עיון עמוק בסוגיה, נגזרה גם היא מן הפלפל, על רקע החריפות המאפיינת אותו.
פלפל שחור? טעים ובריא
לאורך כל ההיסטוריה, שימש הפלפל השחור לא רק כתבלין, אלא כצמח מרפא. מחקרים שנעשו לאחרונה לימדו כי לפלפל שחור יש ערכים בריאותיים הרבה מעבר להיותו נותן טעם למזון. הרפואה ההודית סימנה אותו כתבלין מחמם, מעורר זרימת אנרגיה בגוף, טוב למצבי קור ובעל ערך רב מבחינה בריאותית. החומר הפעיל שבפלפל שחור, פיפרין, נבדק לגבי יכולותיו ונמצא שהוא משכך כאבים, מפחית דלקות, מונע סיבוכי סוכרת. הוא אנטיאוקסידנט, נוגד חימצון. נוגדי חימצון מגנים בפני יתר לחץ-דם וסוכרת ומספקי הגנה כנגד סרטן ומחלות לב. הוא נמצא גם במחקרים כעוזר כנגד סרטן המעי הגס. הוא מכייח, מסייע בהתקפות דרכי הנשימה.
הוא יעיל כנגד הפרעות עיכול, שמרביתן נובעות מחוסר חומצת קיבה ולא מעודף שלה. הוא מגביר את הפרשת מיץ הקיבה ובכך משפר את העיכול ומסייע לצרבות. הוא גם משתן ומונע נפיחות בבטן כתוצאה מגזים. החומר פיפרין שבו, שאגב מצכר כתוסף מזון, מסוגל גם לפרק תאי שומן ובכך לעזור להרזיה.
בנוסף מגביר הפלפל השחור גם את הזמינות הביולוגית של רכיבי תזונה שונים המצויים במזון ובתוספי מזון, למשל הוא נמצא כתבלין שמגביר במידה רבה את הפעילות של כורכומין, החומר הפעיל שבתבלין כורכום, שמוכר בפעילויותיו נגד סרטן, דלקות וכאבים. ביחד עם פלפל שחור, פעילותו של הכורכומין מוגברת פי עשרים.
חמישה טיפים קטנים וחשובים:
1. לא לבשל אותו אלא רק להוסיף אותו אחרי הבישול, כי בישול גורם לאובדן חומרים פעילים שונים המצויים בו ובכללם ויטמין C.
2. את הפלפל השחור ניתן להשיג כגרגרים, מעוך או כאבקה. הרצוי הוא לקנות פלפל שחור כגרגרים ולטחון אותו לבד, מדי פעם כמות לא גדולה, כך הוא מכיל יותר פיפרין. כדאי לשמור אותו בכלי זכוכית במקום חשוך, קריר ויבש. פלפל שלם ישמור על ערכיו משך זמן ארוך יותר. הקפאה יכולה להוסיף לערכו, כי היא משמרת היטב את כמות הפיפרין שבו, שאגב, נמכר כתוסף מזון כשלעצמו.
3. רצוי להוסיף פלפל שחור בתום הבישול, כי הוא מאבד מטעמו, מהארומה וגם מהערך התזונתי אם מבשלים אותו יותר מדי זמן. הקפאת התבלין הופכת אותו לחריף יותר.
4. מומלץ לצרוך פלפל שחור עם שמן זית שעוזר בספיגת המינרליים שבפלפל השחור.
5. גדגרי פלפל שחור מעשירים את הטעם של מאכלים כבושים, אורז הודי, וגם מאכלים לסיום הארוחה, כמו קינוחים, למשל, אגסים מבושלים וסיידר חם, או תערובת צ'אי ביתית.
ואחרי הטיפים הבריאותיים, טיפת טיפים לבישול ואפייה. על קצה הפלפל.
1. תערובת תבלינים צרפתית - QUATRE EPICES
תערובת צרפתית קלאסית שמבוססת על פלפל שחור, ומשמשת בתבשילי בשר ותבשילים לבישול ארוך כמו נזידים. לפעמים מוסיפים גם קינמון או פלפל אנגלי.
המרכיבים:
5 כפיות גרגרי פלפל שחור שלמים
2 כפיות אגוז מוסקט טחון טרי (או טחון קנוי)
1 כפית מסמרי ציפורן שלמים (או כפית טחון)
1 כפית אבקת ג'ינג'ר
הכנה: טוחנים את כל התבלינים ביחד לתערובת דקה ושומרים בצנצנת סגורה 3-4 חודשים.
2. אפשר חורף בלי חמין?
מתכון מהמטבח התורכי, המדינה שבה שהתה כמובן דונה גרציה. מתכון פשוט ובטוח, שמתאים לחורף ולמי שאוהב פסטה.
מצרכים: פסטה, חצי כוס שמן, עוף שלם מחולק לחלקים, מלח ופלפל שחור.
הכנה:
לבשל את הפסטה במי מלח רותחים עד שהיא מוכנה למחצה ולסנן.
לחמם שמן בסיר, לתבל את חלקי העוף במלח ופלפל, להזהיב ולהניח בצק. את השמן שנותר במחבת להעביר לקערת הפסטה ולבחוש.
לקחת סיר גדול: בתחתית להניח שכבה דקה מהפסטה. עליה להניח חלק מהעוף, שוב פסטה ושוב עוף ולמעלה את מה שנותר מהפסטה. להוסיף כחצי כוס מים, לכסות את הסיר, להביא לרתיחה. להנמיך את הלהבה ולבשל לפחות שלוש שעות, או על פלטת שבת או בתנור על חום נמוך במשך כל הלילה.
3. קינוח. איך אפשר בלי?
מתכון קטן מהקונידיטורה הצרפתית המסורתית, שבה משתמשים בפלפל שחור במתכונים ובמשקאות שמבוססים על שוקולד, כדי להדגיש את טעמו של השוקולד.
מצרכים לעוגה קטנה:
חצי כוס שמן, כוס קמח תופח, חצי כוס סוכר, 2-3 ביצים, 2 כפות יוגורט או שמנת, תמצית וניל,
וכמובן פלפל שחור: שניים עד שלושה סיבובים של מטחנת פלפל שחור גרוס טרי.
מערבבים את כל התערובת לעוגה קטנה, מניחים בתבנית משומנת ומניחים מעל חתיכות של שזיף טרי או פרי אחר מאותה משפחה. אופים כחצי שעה ב-180 מעלות, מצננים ומגישים כשזה חם. אפשר להגיש עם קצפת או גלידת קינמון שהתבלין שבה מסתדר מצוין עם הפלפל שבעוגה.
תאכלו, תיהנו, תהיו בריאים.
שולמית קישיק, דונה גרציה ור' מאיר בעל הנס.
האירוע שפתח את אירועי פסטיבל דונה גרציה לשנת 2011.
כתבה: יעל ולצר.
אפילו הקשוחים שבגברים שישבו בקהל בזמן הענקת מדליית 'דונה גרציה' לשולמית קישיק – כהן מחו דמעה, בזמן שהאשה, שהיתה לאגדה בחייה, עלתה לבמה לקבל את המדליה. האירוע המרגש, במרכזו עמד פועלה של האשה המופלאה בת ה- 94, שהיתה סוכנת 'המוסד' הראשונה ונדונה למוות לאחר שנתפסה, פתח את אירועי פסטיבל דונה גרציה השני בטבריה. כל הדוברים באירוע, ביניהם יעקב וירדנה אמסלם, מקימי העמותה, זוהר עובד, ראש עיריית טבריה, השר והח"כ יוסי פלד, שהיה אלוף פיקוד הצפון בשנים 1986 – 1991, וכרמלה אסל, בתה של שולמית, הדגישו את כל התכונות הייחודיות של קישיק, שמיצבו אותה כמנהיגה בדור הקמת המדינה, והיותה סמל ומופת לדורות הבאים. כולם גם קישרו את סיפורה וסוד מנהיגותה של קישיק לסיפור דונה גרציה, שהיתה המנהיגה והפעילה הבלתי נלאית למען הציונות במאה ה-16.
חייה ופעילותה של שולמית קישיק – כהן.
שולמית קישיק נולדה בארגנטינה, עלתה עם משפחתה לישראל כילדה וגדלה בשכונת מקור –ברוך בירושלים. היא למדה בבית ספר לבנות ובגיל 16, כנהוג בתקופה זו, השיאו אותה הוריה לסוחר יהודי – לבנוני בשם ז'וזף (יוסף). הם עברו להתגורר בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי בביירות, שם בנו את ביתם וגידלו את ילדיהם. שם גם החלה קישיק –כהן לפעול בקהילה היהודית המקומית, פיתחה קשרים עם השלטונות, ומתחת לאפם, בעזרת השילוב הנדיר של תכונות המנהיגות שלה: אומץ, נחישות, חוכמה ועורמה, הצליחה להעלות במשך כל שהייתה בלבנון עשרות רבות של יהודים לישראל, ביניהם, בשנת 1947, גם שני בניה הבכורים, שהיו בני 8 ו-10 כשנשלחו לישראל. כשפרצה מלחמת העצמאות, החלה קישיק להעביר למפקדת ההגנה במטולה מידע על הפעילות הצבאית של הלבנונים שהגיע לידיה, ומאז המשיכה בפעולות הריגול והעבירה מידע מודיעיני מסוריה ולבנון לישראל. במשך הזמן הזה גם המשיכה לסייע להעלאת יהודי לבנון וארצות ערב לישראל. פעילותה הזו כסוכנת מוסד, נעשתה כמובן ללא ידיעת בני משפחתה.
ב-1961 היא נתפסה ונעצרה. היא עונתה קשות ונשפטה למוות, ורק ערעור מנע את הוצאתה להורג והמתיק את עונשה לשבע שנות מאסר. גם בעלה נאסר באשמה שידע על פעילותה. במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים, ב-23 באוגוסט 1967, שוחררה וחזרה מהשבי לארץ, פה חיכו לה בני משפחתה הנרגשים. עם שובה לארץ המשיכה בפעולותיה הציוניות המדהימות, ובנוסף להמשך פעילותה החשאית דאגה להחדיר את השפה העברית לתנועת מכבי. לרגע לא חדלה, גם היום, לדאוג לעתיד העם והמדינה. מאז שובה לישראל היא מתגוררת בירושלים. לפני 4 שנים, ביום העצמאות ה-59 למדינת ישראל, היא נבחרה להשיא משואה. בנימוקי השופטים נכתב: "מופת לאומץ לב של אישה ירושלמית למען העם והארץ". שנה לאחר מכן, חגגו לה עשרות בני משפחה וחברים, ביניהם גם אנשי "המוסד", את יום הולדתה ה-90. לפני כעשר שנים יצא ספרה "שירת השולמית", בו היא מספרת על חייה, ואין מי שיקרא את תיאור נפלאותיה ולא יבין שמדינת ישראל קמה וקיימת גם בזכות אישיותה המדהימה של האשה הזאת, מנהיגה אמיתית, נועזת וחכמה, עשויה ללא חת, שסיכנה את חייה ואת חיי משפחתה למען המטרות הציוניות. גם היום, 45 שנה לאחר ששוחררה מהכלא וגם לאחר פרסום ספרה, רב הנסתר על הנגלה בכל הקשור לפעילותה ומן הסתם לעולם לא נדע עשירית מפעילותיה הנועזות.
מרגלים בשירות מדינת ישראל.
שולמית קישיק היתה מרגלת. מרגלים, אנשי המסתורין והצללים, מוכרים בתרבות האנושית עוד מתקופת המקרא משה ויהושע שלחו מרגלים לתור את הארץ ולגלות פרטים נסתרים שיסייעו להגיע לכאן ולהתמקם בארץ. ההילה שעוטפת אותם זורקת את כולנו תמיד לאווירה של מסתורין ודרמטיות, כשהשאלות ברורות: מי אותם אנשים שחוצים את הקווים, שמסכנים את חייהם שלהם ואת חיי משפחתם בעבור השגת מידע? התשובה היא אחת: ציונות צרופה ומנהיגות ייחודית. יותר מ-60 שנה עברו מאז החלה קישיק בפעולות הריגול שלה בלבנון. מאז, במשך עשרות השנים האלו התרחשו במדינה פרשות ריגול נוספות, גם עליהן לא נדע פרטים מלאים לעולם, כמו שלא נכיר לעולם את רובם הגדול של האנשים שעסקו במלאכה נסתרת זו. סביר, שגם שבעת ילדיה של שולמית קישיק – כהן, ביניהם בתה כרמלה אסל ובנה יצחק לבנון, שישבו בקהל הנרגש בערב הפתיחה של אירועי הפסטיבל השנתי של 'דונה גרציה', ונכדיה ושאר בני משפחתה, לא ידעו לעולם את שעשתה קישיק המופלאה, כמו שגם נדיה כהן, אלמנתו של המרגל אלי כהן, שהוצא להורג, וישבה בקהל, לא תדע על כל פעולותיו של בעלה, שציווה לנו במעשיו ובמותו את המשך קיומה של מדינת ישראל.
טכס הענקת מדליית דונה גרציה לשולמית קישיק.
אליעזר (גייזי) צפריר, בעצמו איש שב"כ ו'מוסד' לשעבר, הנחה את הערב בחן רב.
יעקב אמסלם פתח את הטכס ואמר ששולמית קישיק היא הוכחה חיה ל'ציונות ללא מרכאות'. הוא ציין את פעילותה למען עתיד מדינת ישראל, והשווה את פעילותה לפעילות שעשתה דונה גרציה 500 שנה לפניה. "פעלת כמו באגדה, בזכות התעוזה", אמר לקישיק. הוא פנה לנדיה כהן ואמר: "נדיה יודעת כמה שולמית סיכנה את חייה ואיזה מחיר שילמה על פעילותה ואיזה מחיר יכולת לשלם".
זוהר עובד עלה נרגש לבמה וציין שהוא אמנם כתב נאום, אבל בהחלטה של רגע החליט שלא להקריא מהכתוב אלא להיות ספונטני. גם הוא הדגיש את הנועזות והעוצמה של קישיק, את ההתמדה ואת העובדה שבאמצעותה ובאמצעות דונה גרציה אנחנו מבינים את חשיבות הערכים שמדינת ישראל היתה ותמיד תהיה זקוקה להם".
ירדנה אמסלם , יו"ר מועצת הנשים של עמותת דונה גרציה, היתה נרגשת במיוחד כשסיפרה על מפגשיה עם שולמית קישיק. "ככל שהכרתי אותך יותר, התאהבתי בך יותר. יש לי הזכות להכירך ולהוקירך", אמרה והוסיפה כי בעיניה שולמית קישיק היא הדונה גרציה של היום. "היום כבר לא מייצרים אשה שכמוך. יצוקה 100% ציונות טהורה. הקדשת את כל כולך למען עתיד העם והמדינה".
כרמלה אסל, בתה של שולמית קישיק, ריגשה את הנוכחים בנאום שכותרתו היתה 'על הניסים ועל הנפלאות', משום שכל מעשה שאמה עשתה, בעיניה הוא בגדר נס. "אותן תכונות כמו של דונה גרציה יש לך אמא", אמרה וקישרה את עבר להווה, "דבקות במטרה ואמונה ביכולות שלך. תמיד האמנת שקיימת השגחה עליונה והלכת עד הסוף עם המשימה, מתוך ידיעה שיש מי שישמור עליך מלמעלה".
היא הדגישה את היותה של אמה כאשה היהודיה הראשונה בשנות ה-40 שהעזה לפרוץ מוסכמות. "פיתחת קשרים, ביצעת פעולות מסוכנות כדי לעודד עלייה לארץ. העבירת משפחות שלמות ונתת דוגמא אישית כששלחת את שני ילדייך הקטנים לבדם לישראל". היא גם הקדישה פרק יפה בנאומה לאביה, יוסף, בעלה של שולמית, שנפטר לפני שנים אחדות. "אבא האמין בך ואיפשר לך חופש פעולה, מה שהיה נדיר בימים ההם ועוד בקרב עדות המזרח". ואכן, כמו בעלה של דונה גרציה, שסמך על מסוגלתה ויכולותיה לקחת תחת מנהיגותה את עסקיו, כך היה בעלה של שולמית קישיק, שהלך אחריה באש ובמים ותמך בכל פעולותיה, והיה המשענת והגב שלה לאורך כל השנים. אסל הדגישה את המסירות האמהית של שולמית, בצד חינוך בלתי פוסק לציונות ולהתנדבות. "יש בך נתינה ללא תמורה למדינה ולמשפחה שאיננה פוסקת לרגע, הקרבה מלאה", אמרה וזכתה ואחיה, יצחק לבנון, בנה של שולמית ואיש משרד החוץ, שישב גם הוא בקהל עם משפחתו, הנהן בראשו. "הכוח הפנימי ותעצומות הנפש שלך ניצחו את האויבים הקשים ביותר, נתנו לך כוח להמשך. זו המנהיגות הפנימית שלך, שהובילה אותך למעשים שהצילו אנשים ובנו מדינה", סיכמה.
השר יוסי פלד סיפר על כיצד בילדותו אילצו אותו לחיות כילד נוצרי עד גיל 8, ולכן הוא יודע להעריך את אלו שהחזירו אותו ליהדותו. "הסיפור האישי שלי נותן לי את היכולת להבין את מעשייך וכמה זכינו לאשה כמוך", אמר לקישיק.
כל הדוברים הדגישו את התכונות השוות בין קישיק לדונה גרציה ואת העובדה ששתיהן לא זכו להכרה מספקת בדפי ההיסטוריה.
שולמית קישיק ורבי מאיר בעל הנס.
שיא ההתרגשות היה כששולמית קישיק עלתה לבמה לקבלת המדליה על שם דונה גרציה. היא היתה נרגשת, הודתה למשפחת אמסלם, למשפחתה ולשאר הנוכחים, והפתיעה את כולם בסיפור על הקשר המיוחד שלה לעיר טבריה, קשר של שנים רבות, בזכות אמונתה הגדולה בר' מאיר בעל הנס. מסתבר שקישיק נהגה להגיע לעיר לפני כל פעולה שלה, כדי לפקוד את קברו של מי שנחשב לאחד מגדולי התנאים בדור הרביעי וממנהיגי מרד בר כוכבא. "ר' מאיר בעל הנס ואני חברים מאד טובים", אמרה בהומור ושוב הדגישה את האמונה החזקה שלה ר' מאיר ובאלוהים, שהציל אותה ואת ילדיה. אז עלו כמה מבני משפחתה לבמה והאשה המופלאה הזאת בת ה-94, בקול בוטח וצלול במיוחד, שרה ביחד איתם את הפיוט שנכתב לכבודו של ר' מאיר בעל הנס. "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה, לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר. נכבד מכל נברא, ראש ועטרה, פוקד כל עקרה, הוא רבי מאיר".
מפגש בפורטוגל
מאת : משה לרר
זה היה לפני זמן קצר בלבד, רגע לפני ששמענו על ההודנה. השיחות הישירות של בוש עם נציגי המדינות הערביות בשארם א-שייח' ופיסגת שרון אבו מאזן ובוש בעקבה, תפסו אותי בפורטוגל. עקבתי אחריהן מחדרי בבית המלון והייתה לי הרגשה שלא הפסדתי שום דבר.
הפרשנים של סקאיי ניוז, סי.אן.אן., בי.בי.סי. ואפילו אלה של אל-ג'זירה, לא היו שונים מהפרשנים שלנו. קרן נויבך, אילנה חסון-נשר, עודד גרנות, סמדר פרי ואחרים, כאילו דיברו מגרונות הפרשנים הזרים. הם דיברו באותו נושא, הסבירו אותו דבר, שאלו אותן שאלות וקיבלו אותן תשובות. הכל זה רק עניין של שפה ובעברית זה נשמע אולי יותר מובן, שכן אצלנו אוהבים לקרוא בין השורות ובין התשובות.
בפורטוגל הייתי בפיסגה משלי: בקונגרס בינלאומי של עיתונאי ספורט מ-67 מדינות. זהו אירוע שנתי המתקיים בכל פעם במדינה אחרת. היחסים של נציגי ישראל עם נציגי המדינות הערביות הם על גבול השפיות. לא נופלים זה בזרועות של האחר ולא מתלהמים יתר על המידה. בקונגרס האחרון ניכרו אותות השיחות של בוש עם הערבים ושל שרון עם אבו מאזן והכיוון היה חיובי.
אחת הבעיות שעימהן מתמודד נציג ישראלי לקונגרס בינלאומי כלשהו - היא מה להביא לאנשי הוועדה המארגנת, לחברים ולידידים ותיקים. עוד סיכה, עוד סמל, עוד משהו משדה הספורט? - כולם עדויים ומעוטרים בסמלים. צריך להמציא משהו חדש. ואז, תוך כדי גילוח של בוקר, נשמעה צעקתי מחדר אמבטיה: "מצאתי!" אשתי לא הבינה בדיוק מה מצאתי, אבל כשהסברתי לה, גילתה קורטוב של הבנה לנושא.
בשידה שליד מיטתי קנה לו אחיזה ספרה של נעמי רגן "בידך אפקיד רוחי", המתאר גילגוליה של חנה נשיא, פליטה ממשפחה יהודית, מאנוסי וממגורשי ספרד ופורטוגל, שהפכה לאחת הנשים העשירות בעולם במאה ה-16 . אשת העסקים, שנודעה מאוחר יותר בשמה דונה גראציה, הייתה בנקאית שגיגלגלה רכוש וכסף רב, ניהלה צי אוניות וסחר בינלאומי מסועף, והייתה מקורבת לחצרות מלכים באירופה.
את עושרה האגדי, את קשריה והשפעתה ברחבי העולם, הקדישה להצלת יהודים ודאגה שנציגי ישראל בתפוצות יקלטו אותם עקב רדיפות הכנסייה הנוצרית והאינקוויזיציה. לבסוף קבעה את משכנה באיסטנבול, בירת הסולטן התורכי המפורסם - סולימן המפואר, שם חייה ומתה כיהודייה גאה, לא לפני שדאגה להקים מחדש את העיר הקדושה טבריה.
מעמודי הספר אל ביתה של דונה גרציה בטבריה הייתה הדרך קצרה. נסעתי לשם, אל הבית שרכשה משפחת אמסלם, וראיתי כיצד הופכים קירות של אבן לאוצר היסטורי יהודי. צביקה סחייק, אוצר המוזיאון הנפתח בביתה של דונה גרציה בטבריה, גילה באזני את רזי המקום ולפני נסיעתי לקונגרס בפורטוגל - ביקשתי מהבעלים, איש התיירות יעקב אמסלם, דיוקנאות של דונה גרציה. זו הייתה המתנה שרציתי להגיש לנציגי כמה מהמדינות שבהן עברה דונה גרציה עד שהגיעה למקום מנוחתה האחרון, בקושטא.
וכך, ביום הסיום של הקונגרס, הענקתי את הדיוקן של דונה גרציה לנציגים שבאו מספרד, פורטוגל, בלגיה, איטליה ותורכיה והוספתי לכך את סיפורה של דונה גרציה. בתמונה ניתן לראות את ראש עיריית פורטו, ד"ר רוי ריו (מימין) וד"ר הרמיניו לאורירו, השר לענייני
נוער וספורט בממשלת פטרטוגל, עם דיוקנה של דונה גראציה.
ולספר את הסיפור במקום שבו הוא התרחש לפני למעלה מחמש מאות שנים - אין לך תענוג גדול מזה.
נוצר: 01/07/2003 | עודכן: 01/07/2003
בעקבות דונה גרציה
מאת צבי סחייק,
באחד הימים של שנת 1545 נעצרה מרכבה הדורה ליד ארמון אבן מרהיב לא הרחק מכיכר סן מרקו בונציה. זה עתה הושלם מסע יבשתי ארוך ומסתורי שהחל באנטוורפן שבבלגיה, עבר דרך ליאון שבצרפת ומילאנו שבצפון איטליה עד שהגיע אל העיר הציורית ונציה. דלת המרכבה נפתחה והאשה העשירה ביותר בעולם, אלמנה צעירה בשנות ה-30 לחייה, הניחה את כף רגלה על מרצפות האבן של העיר.
ליסבון
ביאטריצ'י די לונה נולדה בליסבון, פורטוגל. ילדותה עברה עליה בבית הוריה המהודר, עם משרתים רבים ותפילות יום ראשון בכנסייה הענקית של העיר. למרבה תדהמתה גילתה כי במרתפי הבית הדליקו בכל שבוע נרות בחשאי. כשהגיעה לגיל בת מצווה גילתה לה אמה כי שמה הוא חנה נשיא וכי היא יהודייה, בת למשפחת אנוסים ממגורשי ספרד. כמה שנים אחר כך, כשפגשה את בחיר ליבה פרנציסקו מנדס, שמחה לגלות כי גם הוא יהודי מומר ושמו צמח בנבנישתי. במהלך השנים הייתה חרב האינקוויזיציה תלויה מעל ראשם והוסרה מעת לעת הודות לעושרה של המשפחה, שעסקה במסחר בינלאומי שעיקרו יבוא פלפל שחור מהמזרח, והודות לקשרים קרובים עם בתי מלוכה אירופאים. לבסוף, בשנת 1536 נאלצה המשפחה לעזוב את פורטוגל, לעקור ללונדון ומשם לאנטוורפן שבבלגיה, שהייתה אז אחד ממרכזי הסחר החשובים באירופה. לאנטוורפן הגיעה חנה נשיא, היא ביאטריצ'י די לונה, כשהיא מוכרת בשם דונה גרציה.
אנטוורפן
את המעבר מלונדון לאנטוורפן כ"נוצרייה טובה" הסדיר דיאגו מנדס - הוא מאיר בנבנישתי, אחי בעלה צמח - שעמד בראש בנק מנדס ונשא לאשה את בריאנדה, אחותה הצעירה של דונה גרציה. באנטוורפן נעשתה דונה גרציה אשת המעמד הגבוה, מקורבת לאצולה וידידתה הטובה של מריה מלכת ארצות השפלה, אחותו של הקיסר קרל החמישי מלך ספרד. אחרי מותו של בעלה העשיר, איש העסקים והמסחר הבינלאומי, כל הון המשפחה וניהול העסקים העצומים עבר לשליטתה והיא נכנסה לנעליו והפכה לאשת עסקים ממולחת ביותר. קשריה עם בתי המלוכה ומהלכיה בתוכם סייעו לה לחזק את פעילותו של בנק מנדס שבשליטתה ולהרחיב את ערוצי המסחר בכל אירופה.
במקביל לפעילות מסחרית בינלאומית ענפה מעל לפני השטח, החלה דונה גרציה בפעילות חשאית, ענפה לא פחות, להצלת אחיה היהודים האנוסים שגורשו מספרד ומפורטוגל ונדדו ממקום למקום כבר יותר מ-30 שנה. ביתה באנטוורפן היה למטה המרכזי וממנו נשלחו הוראות והנחיות לכל סוכניה באירופה. סניפי הבנק המשפחתי מנדס אפשרו לבצע בכל אירופה פעולות כספיות נסתרות ועלומות למען היהודים. כך למשל, קנו סוכניה את רכוש היהודים המגורשים על מנת שלא יימכר בפרוטות לנוצרים תאבי ממון, תמורת שטר מיוחד (Letter de Change) שהונפק להם על ידי בנק מנדס. עם הצגתו יכלו היהודים לקבל את הערך המלא של רכושם במקום החדש שבו בחרו להתיישב.
ונציה
בשלהי המאה ה-16 הייתה ונציה עיר החלומות של כל איש בעל עסקים חובקי עולם. ונציה נודעה זה מאות בשנים כאימפריה ימית וכשער המרכזי לסחורות היקרות שהגיעו מהודו, סין וארצות המזרח הרחוק לאירופה. עם גילוי הדרך הימית להודו, דרך כף התקווה הטובה, על ידי וסקו דה גמה בסוף המאה ה-15, החל להיסדק מעמדה של ונציה. דונה גרציה מגיעה לונציה בשנת 1545, באחת התקופות היפות בתולדותיה של העיר, תקופת הפריחה, שהמושג לה דולצ'ה ויטה "החיים המתוקים " הולם אותה כראוי. בתקופה זו פרחו האמנות, האדריכלות, הספרות והמדע. אז עוצבו מחדש הארמונות והבניינים לאורך הגרנד קנאל, תעלת המים המרכזית של ונציה, שיופיים נראה עד היום.
הקהילה היהודית הקטנה חיה בונציה מאות שנים ועם הגעתן של קבוצות יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל אליה התרחבה מאוד. היהודים נתרכזו באזור בתי היציקה, "ג'טו" בשפת המקום. כאשר נכפה עליהם שלא לצאת בשעות הערב מאזור זה הפך המושג ג'טו למה שאנו מכירים כ"גטו יהודי". דונה גרציה גרה בבית מידות סמוך סמוך לארמון הדוג'ה (הדוכס), ולשלטונות העיר היה ידוע שהיא "נוצרייה חדשה", דהיינו בת למשפחה יהודית שהמירה דתה. פרנסי ונציה נהנו מאוד מנוכחותה של הגבירה העשירה בעולם, שפעילותה העסקית הכניסה ממון רב לקופת המדינה. כל אותה העת המשיכה דונה גרציה בפעילותה החשאית למען היהודים.
ונציה של אז הייתה בירה בלתי מוכתרת של עולם המסחר והתרבות, מרכז לנציגי כל הלאומים, סוחרי כל המדינות, שגרירי כל האומות. חיי העושר וה"שקט התעשייתי" נקטעו כאשר אחותה של דונה גרציה חשה שהיא אינה מקבלת די כסף מהאוצר המשפחתי לטובת חיי התענוגות נטולי הדאגות שרצתה בהם, והלשינה על אחותה הגדולה כי איננה "נוצרייה טובה" וכי היא מסייעת ליהודים בכספה. חרב המאסר באשמת בגידה בנצרות עמדה מעל ראשה של דונה גרציה ואיימה על כל נכסי המשפחה. כאן נכנס לסיפור גיבור נוסף, ז'אן מיגואיס, בן אחיה של דונה גרציה, שהיה גבר יפהפה, דובר שפות רבות ובעל כשרון טבעי ליחסי ציבור ולדיפלומטיה.
פרארה
ז'אן מיגואיס, המוכר היום לכל בשמו היהודי דון יוסף נשיא, דאג לעדכן ולעניין את הסולטן הטורקי, שליט האימפריה העות'מנית הענקית, בקשייה של דודתו דונה גרציה, הגבירה העשירה בעולם. הסולטן דאג להבהיר לשלטונות ונציה שהיא נתינה בכוח של הסולטנות הטורקית ואוי למי שיעז לנגוע בה. גם דונה גרציה עשתה מעשה והעתיקה את מרכז חייה ומגוריה לנסיכות פרארה.
שלטונות פרארה הליברליים אישרו לדונה גרציה לחזור לדתה באופן רשמי ולהיות יהודייה בגלוי. חייה של דונה גרציה השתנו מקצה לקצה. לא עוד חיי זוהר נוצצים, לא עוד חיים נוצריים וטקסיים דתיים מבוימים, אלא חיים יהודיים, ומנהיגות של אשה יהודיה. דונה גרציה הקימה בפרארה מטה מרכזי לטיפול בבעיות העם היהודי וקהילותיו בכל אירופה. ביתה הפך לבית-ועד לנציגי קהילות ויחידים אשר באו ויצאו בגלוי הודות לעזרתה הכספית והארגונית.
כשדונה גרציה הגיעה לפרארה בשנת 1550 היא היתה כבת 40. נדיבותה ועזרתה לא ידעו גבול וסכומי הכסף שהעניקה לא היו מביישים אפילו את הסוכנות היהודית של המאה ה-20. עכשיו התגלתה עוצמת הארגון החשאי של סוכניה, שהיו פרושים כמעט בכל ארצות אירופה. השם דונה גרציה נישא בהערצה ובתפילה בכל הקהילות היהודיות באירופה. מנהיגותה ונדיבותה זכו לגילויי הוקרה ובעיר פרארה הוטבע מדליון עם דמותה. במימונה המלא הודפס "תנ"ך פרארה" התנ"ך הראשון בתרגום לספרדית, שהוקדש לה ברחשי כבוד, הערכה והוקרה. משהעיבו השמים גם בפרארה החלה דונה גרציה בארגון נכסיה הרבים לקראת העברתם לעיר הגדולה קושטא, איסטנבול של היום, מקום מושבו של הסולטן. אבל המסע מאיטליה לקושטא לא היה קל ופשוט.
בסוף 1552 עוזבת דונה גרציה את אדמת איטליה בדרכה אל בירת הסולטן הטורקי, קושטא (היום איסטנבול). אלא שהמסע התארך, ולאירועים במהלכו נודעה חשיבות ממדרגה ראשונה לעם היהודי. נתיבה הארוך של דונה גרציה התפתל מפרארה אל אנקונה שבאיטליה, משם בדרך הים אל ראגוסה (היום דוברובניק שבקרואטיה), בדרך היבשה אל סלוניקי, כיום בירת מקדוניה אשר ביוון, ומשם אל איסטנבול בדרך היבשה.
כיבוש קושטא על ידי הטורקים בסוף המאה ה-15 נתפס בעולם היהודי כמלחמת גוג ומגוג המבשרת את ביאת המשיח. הידיעה על נצחון המוסלמים הביאה לגל הגירה עצום ממערב ומרכז אירופה הנוצרית אל מחוזות השליטה של הסולטן הטורקי. העולם המוסלמי פתח את שעריו בפני היהודים במחוזות אגן הים התיכון, צפון אפריקה, יוון, הבלקן וטורקיה. אילו יכולנו להנציח במצלמה היסטורית את 50 השנה מאז גירוש ספרד ופורטוגל, מ-1492 ועד 1552, בנתיבי הים והיבשה, היינו עדים לשיירות בלתי פוסקות של יהודים מכל רחבי אירופה אל גבולות האימפריה העות'מנית המוסלמית. כל אונייה וכל שיירת כרכרות הביאו עימן מהגרים יהודים נוספים שהתיישבו לאלפיהם בערים שבשליטת האימפריה העות'מנית. קהילות יהודיות קטנות ביוון, בבולגריה, ברומניה ובצפון אפריקה תפחו לממדים נרחבים. בכל עיר הוקם בית כנסת, ובערים הגדולות היה ליוצאי כל עיר ועיר מספרד ופורטוגל בית כנסת משלהם. היהודים אמנם הקפידו לא להתערב באוכלוסיות העיר, אולם כשרונם ומומחיותם הביאו פריחה כלכלית בכל מקום, ובקיאותם במקצועות מיוחדים הקנתה להם מעמד חשוב בכלכלת האימפריה.
אנקונה
כאמור, דונה גרציה יצאה מפרארה אל עיר הנמל אנקונה אשר לחוף הים האדריאטי. בראשית 1553 אישר האפיפיור במפתיע תנאים מיוחדים ליהודים שחפצו לגור באנקונה: פטור מענידת סמלים מיוחדים ומהטבלת ילדיהם לנצרות נגד רצונם. אותה האפיפיורות שעודדה את האינקוויזיציה ברחבי פורטוגל וספרד, ואת מלך פורטוגל לדחוק ביהודים להגר ממנה, התירה להם לשוב ליהדותם תחת שלטונו באנקונה. אנקונה הפכה אפוא למקלט מבוקש עבור המהגרים החדשים מפורטוגל, שהתארגנו עד מהרה בקהילה נפרדת והקימו בית כנסת משלהם. נמל אנקונה הפך להיות השער למסחר עם המזרח הקרוב והרחוק. ונציה, שהייתה במשך מאות שנים "בעלת המפתח" לסחר הבינלאומי מן המזרח לאירופה, נלחמה בעור שיניה ביריבתה החדשה, שפתחה שעריה ליהודים ולסוחרים מוסלמים מכל רחבי האימפריה העות'מנית. לפיכך לא פלא שדונה גרציה ראתה חשיבות מיוחדת בביקור אצל קהילת יהודי אנקונה. נציגיה וסוכניה של הגבירה העשירה בתבל ביססו את מעמדם בעיר הנמל החשובה הזו, אך לא בזאת נודעה אנקונה בהיסטוריה היהודית, אלא דווקא בחרם שהטילה עליה דונה גרציה ב-1555 בעקבות העלאתם על המוקד של 25 יהודים ושריפתם חיים לעיני כל בכיכר העיר. החרם בפקודתה של הגבירה שיתק את נמל אנקונה, והמחיש את כוחה האדיר של אשת העסקים והכלכלה הבינלאומית.ראגוסה
מאנקונה הפליגו דונה גרציה ואנשיה לראגוסה, עיר הנמל החשובה שלחוף הים האדריאטי בצד היווני, ששכנה לחוף מפרץ נהדר. הזמן: ראשית 1553. דונה גרציה מתקבלת בחגיגיות על ידי השלטונות, ששמעו זה כבר עליה ועל עושרה. השלטונות בראגוסה עושים כל מאמץ כדי לסייע לה באחסון רכושה ובהעברתו וכן עושים למענה ויתורים מינהלתיים רבים, ביודעם כי תגמול להם על כך.
סלוניקי
מראגוסה יצאה הדרך הבטוחה ביותר ביבשה, הדרך הרומית העתיקה ויה אגנטיה, אל העיר סלוניקי. סלוניקי, שנוסדה 300 שנה לפני הספירה, נקראה אז תסלוניקה, על שם אחותו של אלכסנדר הגדול, ובמהרה נעשתה לעיר החשובה במקדוניה. סלילת ויה אגנטיה, שעברה דרך הבלקן שלחוף הים האדריאטי ועד חוף הים השחור, הפכה את סלוניקי לצומת תחבורה ומסחר ראשון במעלה. עם השלמת הכיבוש העות'מני ב- 1430 נהרו אלפי יהודים מספרד אל העיר, ומספרם העצם אחרי גירוש ספרד ופורטוגל.
סלוניקי היתה אז מעין עולם יהודי בפני עצמו. יהודים מצרפת, איטליה, פורטוגל, ספרד, גרמניה, הונגריה וארצות אחרות גדשו אותה. היהודים שלטו במסחר, בתעשייה ובמלאכה. הדייגים, הסבלים ופועלי הנמל היו יהודים, והשליטה היהודית שם הייתה כה גורפת, עד כי במשך 400 שנה כמעט אי אפשר היה לפרוק מטעני אוניות בשבת. לכל קהל בסלוניקי היה בית כנסת משלו ולכל בית כנסת צורף בית מדרש, עד שהעיר הפכה לאחד ממרכזי התורה המפורסמים בעולם היהודי. חכמים ורבנים, מלומדים ופילוסופים יהודים מכל העולם התקבצו בה ושמעם נודע בכל העולם היהודי. תעודה מן הגניזה היהודית מספרת שאליהו הנביא התגלה לתושבי "שלוניקייה", אגדה שמשכה לעיר יהודים רבים מכל מדינות האזור, שהתקבצו כדי לעלות לארץ ישראל. סביבה כזאת בודאי לא נעלמה מעיניה של דונה גרציה, שהגיעה לעיר במהלך מסעה וייתכן אף שביקשה להקים בה את ביתה, אלא שהסולטן הטורקי, שחפץ ביקרה ולא פחות בעושרה הרב, התעקש שתגור בקושטא בירתו.
כאן המקום להזכיר כי הקהילה היהודית בסלוניקי, שהתקיימה בתפארתה במשך 400 שנה, נגדעה ונכרתה לגמרי בשואה. סלוניקי העיר הפכה, יחד עם יתר חלקי מקדוניה, לחלק מיוון בשנת 1913. היוצא בעקבות דונה גרציה כדאי לו שיתעכב גם ליד הר האולימפוס המקודש ליוונים, הסמוך לעיר.בשערי קושטא
מסלוניקי שמה דונה גרציה פעמיה לעבר קושטא, היא איסטנבול בירת הסולטן הטורקי. טקס מלכותי נערך לכבודה עת נכנסה אניית הסולטן לנמל קושטא ועל סיפונה הגבירה הנעלה. דונה גרציה התקבלה בעיר בכבוד מלכים, כשפמליה גדולה של יהודים, ספרדים ופורטוגלים מלווים אותה. כולם דיברו אז בשבחה והזכירו את דרכה המזהירה של הלוחמת עזת הנפש. אפילו הסולטן בכבודו ובעצמו בא להקביל את פניה, וכמוהו גם צירי המלכים (מלכי אירופה) ושליחים ממדינות שונות. בדו"חות שהעבירו ללשכות המלכים ומושלי אירופה השתדל כל אחד מן המדווחים להבהיר לממונים עליו את החשיבות הרבה של "הכבוד הגדול שחלקו כולם ליהודייה".
באחד הימים נכנסה לקושטא גברת פורטוגזית, שקראה את עצמה בשם דונה ביאטריצ'י מנדס והייתה עשירה מאוד, בלוויית 40 פרשים וארבע מרכבות המהודרות ובהן גבירות ספרדיות ומשרתות, כתב הסופר הספרדי אנדריס לאגונה בספר זיכרונותיו. "הכבודה אשר איתה לא הייתה פחותה מזו של דוכס ספרדי, אולם עושרה הצדיק את ההדר. על בואה הודיעו רשמית לחצר המלכות...".אלף לילה ולילה בקושטא
בשנת ה' שי"ג לבריאה, 1553 לספירת הנוצרים ו-961 להיג'רה, הגיעה דונה ביאטריצ'י די לונה, כעת גרציה-נשיא, לתחנתה האחרונה, קושטא. בת 44, מנצחת, שבעת הרפתקאות. איסטנבול, היא קונסטנטינופול בשמה הראשון ובלשון יהודי התקופה קושטנטינופול או קושטא בקיצור, הייתה אבן שואבת ליהודים רבים מסוף המאה ה-15 (גירוש ספרד) ועד המאה ה-18. סובלנותם של המנהיגים העות'מנים המוסלמים אפשרה לבני העם הנרדף לחזור לקיים חיים גלויים ונורמליים, והיהודים, מצידם, תרמו תרומה מכרעת לכלכלת האימפריה, מה שהיה גורם מכריע לא פחות בפתיחת השערים לקראתם.
באיסטנבול של המאה ה-16 הייתה מזיגה נפלאה של תרבויות ממזרח וממערב. נציגים דיפלומטיים מכל מדינות אירופה מילאו תפקיד מרכזי במשחק הפוליטי. סוחרים מהודו ומסין, מרוסיה, מאנגליה, מפורטוגל ומאיטליה ניהלו בקושטא עסקאות כלכליות בקנה מידה עולמי. סחורות המזרח הרחוק והקרוב, שעדיין עברו אז בים התיכון וביבשה, נתונות היו לשליטת האימפריה העות'מנית, בין אם בידי צבאה ובין אם בידי שודדי הים שהיו נתונים למרותה. תרבות שלמה ומגוונת, מלאת קסם אוריינטלי, שיצרה אורחות חיים מיוחדים, מאכלים מגוונים, מוסיקה, לבוש ואופנה, חפצי ריהוט ועוד.
ארמון הסולטן בטופקאפי אשר באיסטנבול היווה מוקד משיכה מיוחד לנציגי השליטים האירופאים. הרמון הנשים של הסולטן שבתוככי הארמון היה התגלמות מוחשית של סיפורי אלף לילה ולילה לכל אישיות רמת מעלה שהוזמנה אליו. בקרבת הארמון נמצא מסגד איה סופיה הידוע, שהיה קודם כנסייה חשובה ביותר בעולם הנוצרי. העושר והפריחה שרו בכל. בתוך הכוורת הבינלאומית הרוחשת של איסטנבול חיה לה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות עם ישראל במאה ה-16. וכך תיאר אותה בזיכרונותיו התייר הגרמני הנס דירנשוואם, פקיד בנק שסייר בטורקיה עם בואה של דונה גרציה "בטורקיה תמצא יהודים לאינספור מכל המדינות המדברים בכל הלשונות, וכל קבוצה מסתגרת בתוך עצמה בהתאם לשפתה. היהודים באים לטורקיה מכל מדינה שגורשו הימנה, הם מדברים גרמנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, צ'כית, פולנית, יוונית, טורקית, סורית, ארמית ושפות רבות אחרות, וכמנהגם, לבוש כל אחד בתלבושת בהתאם לשפה שבה הוא מדבר. היהודים רשאים לבקר בכל המדינה ולסחור בכל מקום שירצו: החל מטורקיה, מצרים, קהיר, אלכסנדריה, חלב, ארמניה, טאטאריה, בבל, ועד פרס, רוסיה, פולין והונגריה. אין מקום בעולם שמיהודיו לא תמצא בקושטא ואין סחורות שיהודים אינם סוחרים בהם. מיד עם בוא ספינה זרה מאלכסנדיה, כאפא, ונציה ושאר מקומות, היהודים הם הראשונים העולים עליה. הם מביאים את כל האבנים היקרות המגיעות לקושטא מהודו דרך פרס... בין היהודים יש כל מיני בעלי מלאכה המתפרנסים מממכר תוצרתם בפומבי, היות שבטורקיה חופשי כל אדם לעסוק במלאכתו בביתו, בחנות או ברחובות. בין שהוא מאומן ובין שאינו, בין שידיעותיו מרובות ובין שלא, איש לא מפריע לו כל זמן שהוא משלם את מיסיו לסולטן ואת שכר הדירה עבור החנות...".הדונה במזרח, ליבה במערב
ארמונה של דונה גרציה שלחופי הבוספורוס, בצידה השני של קרן הזהב (Golden Hown) היה עורק עצבים חשוב של הפעילות השוקקת הזו. היא ובני ביתה לא התיישבו בקושטא עצמה, כי אם במושבה אירופאית בפרבר המפואר גאלאטה (או פארה). אחרי דור יקבל אזור זה אופי יהודי מובהק, אולם בימים ההם הגיעו לשם הסוחרים הרוכלים ביום, ובלילה חזרו לרובעם שמעבר לרצועת הים הצרה. כאן השתכנה דונה גרציה בבית נהדר מוקף גינה.
היא נהגה מנהג נסיכים, אך היקף הצדקה שפיזרה לעניים היה עצום. 80 עניים סעדו כל יום על שולחנה ("משהו אינו בסדר: בוודאי רימתה מישהו", כתב בחשד בספרו הנס דירנשוואם). משרתיה היו רבים, מהם באו איתה מפלנדריה או אפילו מפורטוגל. האנוסים שביניהם חזרו ליהדותם בבואם לטורקיה, אם לא עשו זאת עוד קודם לכן.
למרות היחסים ההדוקים עם חצר המלכות והקשרים המתמידים עם שרי המדינה, חייתה המשפחה בעולם משל עצמה. ביתה לא היה לפי מתכונת המזרח, אלא חידש את מנהגי האצילים של ליסבון, אנטוורפן וונציה. הסולטן הסכים שהמשרתות לא תלבשנה את הסודרים נוסח ספרד, כשאר היהודיות, והתיר להן כובעים ושמלות נוסח ונציה. לא על תלבושת אירופאית בלבד שמרו, אלא גם על מנהגי חיים מערביים. הם השתמשו בכינויי הכבוד "דון" ו"סניורה", ובינם לבין עצמם דיברו ספרדית או פורטוגזית. חליפת המכתבים הייתה בספרדית וגם דרשות בית הכנסת התנהלו בשפה זו. בני הבית קיימו קשר מתמיד עם החיים בחצי האי הפירינאי באמצעות זרם בלתי פוסק של פליטים שנמלטו לטורקיה מאש האינקוויזיציה, במקרים רבים ביוזמת בני המשפחה, כדי לחסות "תחת כנפי השכינה". נציגי קהילות יהודיות מארץ ישראל ומכל התפוצות ביקשו - ואף קיבלו-תמיכה כספית להמשך פיתוח הקהילות השונות ומוסדותיהן ברחבי העולם כולו.
מארמונה המפואר בגאלאטה שעל חוף הבוספורוס השפיעה דונה גרציה על חיי היהודים שבאימפריה העות'מנית ומחוצה לה במשך תריסר שנים. המוסד המרכזי שהקימה היה "הישיבה", שנוסדה בפרבר המאוכלס גאלאטה. בהמשך ייסדה ליד הישיבה בית כנסת חדש "בית הכנסת של הסניורה". אנשיה אף פדו שבויים יהודים מספינות סוחר טורקיות שבאו ממקומות שונים לאיסטנבול. ביד רחבה תמכה בבתי חולים, בתי כנסת, בתי ספר ותלמידי חכמים ברחבי האימפריה העות'מנית.
אחד המפעלים הגדולים והידועים ביותר של דונה גרציה היה הדפסת אלפי כתבי יד יהודיים והוצאתם לאור. יצירות הגות וספרות רבות התאפשרו בסיועה של דונה גרציה והודות לתרומותיה הכספיות האדירות להקמת בתי דפוס. אוטונומיה יהודית בטבריה
שגרירים ונציגי שליטים באירופה התחרו ביניהם על הסכמי סחר בינלאומיים עם דונה גרציה, ואף הגישו בקשות להלוואות לאדוניהם, שהיו זקוקים לכספי בנק מנדס, הבנק של משפחת דונה גרציה.
דונה גרציה, מצידה, פרשה רשת של סוכנים בכל אירופה, אפריקה, אסיה ואף אמריקה. הסוכנים סיפקו אינפורמציה שאף אחד משליטי העולם של אז לא יכול היה לרכז במקום אחד. בארמון הסולטן בכבודו ובעצמו הכירו בעובדה שרשת הסוכנים של דונה גרציה היא מכשיר יעיל מאין כמוהו למידע שוטף על הנעשה במרכזי השלטון בעולם.
אין ספר כי דון יוסף נשיא, בן אחיה ובעל בתה של דונה גרציה, היה האישיות הבינלאומית המרכזית והחשובה ביותר. הוא היה המוציא והמביא, הוא היה מעורב מקרוב בהכרעות פוליטיות, מדיניות וכלכליות בין הסולטן הטורקי ובין שליטי אירופה. אין פלא, אם כך, שזכה לקבל במתנה מן הסולטן את האי קפריסין וכן תואר דוכס איי נקסוס אשר ביוון.
אחת היוזמות המדהימות של דונה גרציה הייתה שיקומה של העיר טבריה. יותר מ-300 שנים לפני בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, הצליחה האשה היהודייה חנה נשיא, היא דונה גרציה, לקבל רישיון להקמת אוטונומיה לעם היהודי בטבריה שבארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית. אלא שמותה הפתאומי בשנת 1569 והיא בת 59, ושרשרת אירועים והחלטות בלתי ברורות של דון יוסף נשיא, חתנה, גרמו להפסקת בניית העיר וכמובן לא אפשרו את עלייתם של היהודים אליה. הפרויקט הגדול של הקמת אוטונומיה ליהודים בטבריה נגדע באיבו.
העובדה ששמה של דונה גרציה, אשה שהייתה תופעה יוצאת דופן בתולדות העם היהודי, נותר מוצנע בין דפי ההיסטוריה, אינה צריכה להפתיע. ההיסטוריה הכתובה של כל העמים בכלל, וזו של עם ישראל בפרט, נכתבה בידי גברים שהקפידו להתעלם בשיטתיות מחלקן של הנשים בחיים הציבוריים. מקומן, כמו כבודן, היה בבית פנימה, בגידול הילדים ובטיפוח המשפחה. אבל דונה גרציה חרגה מהמקום הצר הזה, ומעלליה עיצבו את ההיסטוריה לא פחות מהגברים בימיה. את זה איש לא יוכל לקחת ממנה. קושטא, 500 שנים אחרי
בביקורכם באיסטנבול סעו בראש ובראשונה לארמון טופקאפי אשר בעיר העתיקה. הוא ספוג ניחוחות של ימים אחרים, ויופיו לא יתואר במילים. מי מכם האוהב אמנויות היסטוריות, מומלץ לו כי ירד מהארמון אל עבר שלושה מוזיאונים שבין מתחם הארמון לפארק הציבורי שבצידו: מוזיאון אריחי הקרמיקה, מוזיאון הפסלים העתיקים ומוזיאון לתרבות האסלאם. מומלץ לבקר גם במסגד איה סופיה וכן במסגד הכחול הסמוך, שמולו שוכן המוזיאון המרהיב לאמנות אסלאמית.
משם סעו למתחם גאלאטה שעל הגבעה, מן העבר השני של קרן הזהב, בצד האירופאי של איסטנבול. שוטטו בסמטאות גאלאטה. שהיו כולן שכונות יהודיות. שם תמצאו את בתי הכנסת נווה שלום ונווה צדק, לא רחוק ממגדל גאלאטה. עלו אל ראשו של המגדל וצפו משם אל עבר איסטנבול הענקית המשתרעת תחת רגליכם. כמעט 500 שנים עברו מאז תקופתה של דונה גרציה, ורק עתה נפתח המוזיאון היהודי באיסטנבול, השוכן בבית הכנסת היהודי הגדול אשר מתחת למגדל. כדאי לבקר.
המאמר הזה נכתב ע"י צביקה סחייק, הסטוריון לתולדות טבריה,
המאמר הופיע ב"מסע עולמי",
ירחון ישראלי לטיולים, תיירות, הרפתקאות ונופש בעולם, מאי-יוני-יולי 2002.
