skip to content

 

 

 

הבית של דונה גרציה

מארח את האמנית

ורדית בארי

בתערוכה:

הזמן האבוד
שעון הזמן ושאון החיים

 

הפתיחה ביום שבת, נר רביעי של חנוכה,

כח בכסלו תשע"ב 24.12.2011       

 

11:00 התכנסות, סיור בתערוכה וכיבוד קל                

                                                              12:00 מנחה מוזיקלית                                  

  על התערוכה:                                 

                                                                         ורדית בארי - אמנית                        
                                                                         רבקה אמבון -
אוצרת                       

 

  

ורדית בארי (נ. 1965), אם לשני בנים בוגרים, בעלת תארים בחינוך, תולדות האמנות ומוזיאולוגיה ממכללת תל-חי ואוניברסיטת תל-אביב, היא אמנית רב תחומית, מלמדת ומטפלת בהבעה יצירתית.

ורדית יוצרת בסטודיו שלה- "סטודיו מאודי", המוקף גינה מיוחדת ומטופחת, בחצר ביתה במושב רמות.
השם "מאודי" מבטא את המסירות והמחויבות של ורדית לעבודתה, בה היא עושה לדבריה, בכל וככל מאודה והדבר אכן ניכר באהבתם של תלמידיה ובעבודות האמנות שלה, המושקעות והמוקפדות , העשירות בפרטים, בשימוש הוירטואוזי שלה בצבע ובאמירתה מרעידת הלב.
על קיר הכניסה בסטודיו "מאודי", העמוס אינספור חומרים וכלי עבודה, לצד יצירות בשלבים שונים של עבודה, ריססה ורדית בצבע זהב – "אומנות או נמות" ונראה שלגביה, זוהי דרך חיים ותפיסת עולם, שאין בלתם.
"מוזה היא פריבילגיה לאנשים מפונקים בלבד", אומרת ורדית ולה, יש הרי אינספור רעיונות ומוטיבציה אדירה ושרק יעמדו לה הזמן והכוחות ליישומם.
בתערוכת 'הזמן האבוד' בבית של דונה גרציה מוצגת סידרת עבודות שהאומנית יצרה על מיטת חוליה, במשך שמונה חודשים, כחלק מהתמודדות עם משברים משפחתיים וגופניים שהעלו בחריפות סוגיות של מקומה כאשה ואם. ורדית מצאה דווקא באכסניה של בית דונה גרציה, מקום בו מדברים בהעצמה נשית, כדי להציג שימוש באמנות המתעמתת עם הפגיעות הנשית-אנושית ויוצאת משם מחוזקת.
  

ורדית בארי
רמות
דצמבר 2011

 

הזמן האבוד

בחנוכה תהיה לי תערוכה בבית של דונה גרציה בטבריה ואני כל כך מתרגשת.
הנה כך, אעמוד מול פני האומה וקולי יישמע. ציוריי יספרו את סיפור כאבי גופי ויגון נפשי האינסופי והחושך לא יערפל יותר את קיומי.

אני מגדירה את עצמי אמנית רב-תחומית ואשת חינוך וטיפול, אבל קודם כל, לפני כל התארים וההגדרות והכיבודים, אני אימא לשני בנים. שניהם אהובי נפשי ומרכז חיי. לידתם היא הדבר המשמעותי והטוב ביותר שעשיתי בימי חיי. אני שמחה בהם, דואגת להם וכל יום מתפללת לשלומם הנפשי והפיזי וכמו אצל רוב האמהות, אהבתם אלי, בריאותם ואושרם האישי, הם אוויר צח לריאותיי.

פרוק התא המשפחתי שלנו לפני כמה שנים הכניס אותנו לעולם הבלהות של מה שקרוי בלשון המקצועית 'ניכור הורי'. את המונח תסמונת ניכור הורי (‎Parental Alienation Syndrome) טבע הפסיכיאטר האמריקאי, פרופסור ריצ´רד גרדנר והגדיר אותה כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה הוא גינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, ללא כל צידוק לכך.
במחקרים מדובר בכך שהניכור ההורי נוצר כתוצאה מהפעלת אמצעים פסיכולוגיים שונים על הילד והם הגורמים לניתוקו מההורה המנוכר ולפיתוח תלות בהורה המנכר. התופעה הפסיכולוגית הזו מוכרת גם כ"תסמונת שטוקהולם" שמשמעותה הזדהות הקורבן עם אידיאולוגיית התוקפן ופעילות למענו, כפי שקרה לא אחת במקרי חטיפה למשל. בזה לוקים למעשה הילדים המוסתים ותהליך זה יכול לקרות מהר מאוד ועל פי רוב הוא חסר תקנה.
מוסכם על הכל כי מדובר בסוג של התעללות רגשית בילדים. כזו העלולה לגרום לא רק להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא גם להפרעה פסיכיאטרית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו.

בתוך מציאות מסוייטת כזו מצאתי את עצמי. מציאות בה בני בכורי ניתק ממני.
למזלי, יש לי גם את אהבת האמנות ואת היכולת ליצור אותה, ואת אהבת האדם שהיא עמוד האש, המכוון אותי ומסמן לי את הדרך הנכונה.
אני יוצרת כבר הרבה שנים, אבל לראשונה אני מציגה את עבודותיי בתערוכה ועוד בתערוכת יחיד! בה אי אפשר להתחבא, או לתרץ יותר. זו אני ועבודתי ויש לי מה להגיד באמצעותה.
את כל 34 הציורים שבתערוכה ציירתי במשך 8 חודשים, בהם הייתי מאוד חולה. הייתה לי דלקת בגזע המוח. לקיתי באובדן ראיה ושיתוך חלקי לצד חולשה קשה וסבלתי כאבי תופת איומים ברוב שעות היממה.
יחד עם חוסר האונים הפיזי המפחיד, התחוללה בי סערה נפשית אדירה. מה אם אמות ולא אספיק לראות את בני בכורי?

כל הציורים מתארים שעוני חול, כסמל לזמן האבוד שלי ושל בני הבכור. זמן של ימי הולדת, טקסים ואירועים, עשרות ימי חג, מאות שבתות ואלפי ימים ולילות אבודים.
האהבה שלי לצבע ניכרת בכל הציורים ואני עושה שימוש בטמפרטורת הצבעים ומידת שקיפותם, בכדי ליצור את דרמת החיים, לפעמים בהתנגשות ולפעמים בחבירה וקירבה, עד לכדי יצירת מכלול, שיכול לחיות עם עצמו בשלום ולתת מקום לכל חלק ולכל גוון שבו.
המוטיב הצמחי, אשר קיים ברבים מהציורים, מייצג את הפרטי, באהבתי לעבודת האדמה בגינתי המנחמת והרוחני, בסמלו את מחזוריות הצמיחה והקמילה, ההתפתחות והניוון והשקעת האנרגיה של סוף החיים לטובת הדור הבא.
בחלק מהציורים יש זרימה, יש עדיין חיים ולעיתים אף מעין הבטחה להמשך ואילו באחרים, ההתרחשות היא נחלת העבר וההווה תקוע ודחוס, בלי אויר לנשימה, בלי סדק לחלחול אופטימיות, בלי יכולת לשינוי ועם זאת צבעוני ועשיר, מלא בפוטנציאל שלא יתממש לעולם.

קבוצת הציורים של שעוני החול נוצרה כאמור, מתוך מכאובים גדולים בגופי ובנפשי, מתוך תחושה קשה של אובדן והחמצה ויחד איתם, רצון עז להשמיע את קולי ולהשאיר אחרי דבר.

באמצעות תערוכתי, אני מבקשת לעורר את המודעות לזוועה הזו של הסתת ילדים נגד הוריהם ושימוש בהם על-מנת לנגח ולהכאיב להורה האחר. השכול הנכפה על ההורים, שילדיהם הוסתו נגדם, הוא קשה מנשוא ולא רק משום אובדן הילדים, אלא משום יחס הסביבה אליהם. לא רק שהורים אלו אינם מחובקים על-ידי סביבתם, כמו שראוי היה, אלא הם מלווים באווירה חשדנית כי 'אולי יש דברים בגו".
נוכחנו כבר שהעלאה לדיון ציבורי של נושאים כמו: הפרעות אכילה, דיכאון לאחר לידה, הטרדות מיניות, הביאה להתמודדות ולטיפול הולמים יותר מצד החברה ומוסדותיה. הכרחי שתסמונת ניכור הורי תהיה גם היא לחלק מן השיח הציבורי.

יש לי תקווה ואמונה בכוחה של האמנות. אני גם מאמינה בניסים וחנוכה הוא חג של ניסים ולכן בחרתי שפתיחת תערוכתי 'הזמן האבוד' בבית של דונה גרציה שבטבריה, תתקיים בעצם ימי החנוכה (24.12.2011). כולכם מוזמנים!